הטאו של עזה

ביירון קייטי, המנטורית העולמית, שנבחרה על-ידי מגזין 'טיים' לאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם, התייחסה לסכסוך הערבי ישראלי, בספרה 'אלף שמות לאושר'.

קייטי מספרת שהגיעה לירושלים. היא מקבלת הזמנה לנסוע לעזה, מפלשתיני שהשתתף באחד האירועים שלה. היא מאשרת מייד את הנסיעה לשם. היא לא יודעת למה לא. ידידה היהודי החרדי אומר לה, שהיא לא יכולה לנסוע לשם. זה מאוד מסוכן, הוא אומר לה. הדלות שם מחרידה, הם נואשים ואלימים, והם לא יאהבו את זה שקייטי מלמדת יהודים. הוא אף מזהיר אותה שמא לא יירשו לה לחזור לישראל.

קייטי מתארת את ידידיה היהודים כנצמדים מאוד לסיפורים שלהם, שהם חושבים שהם מנסים להציל אותה. היא טוענת כלפיהם שהם לא מבינים שכל הסיפורים שלהם הם על עתיד לא-קיים, שהם אינם תקפים מבחינתה.

כוחה של אמונה מטורפת

קייטי מעידה על עצמה שהיא מקשיבה בראש פתוח, ומכיוון שהיא אינה יכולה להאמין באזהרות ידידיה היהודים, היא ממשיכה לארגן עם הידיד הערבי החדש שלה, את הפגישה מעבר לחומה.

וואו... מתפעלת קייטי מהחומה, ומנקודת הביקורת. היא נכנסת לעזה. היא מתארת את מה שהיא רואה שם. מי הביוב זורמים בחופשיות ברחובות. עשרים או שלושים אנשים חיים בדירות שני חדרים. בכמה בנינים פעורים חורים עצומים, ומתארת כך: הכל טוב.

קייטי הולכת ברחובות עזה, ברגל לכל מקום. ילדים יחפים יוצאים לקדם את פניה בחיוכים רחבים, מזמינים אותה אל תוך הבתים. היא אוכלת ארוחות נפלאות ברחוב, היא מדברת עם אנשים כשהידיד שלה מתרגם והם מיישמים את שיטתה הרוחנית המכונה "העבודה".

איש אחד, עזתי, מספר לקייטי שיש בגופו שבעה פצעי כדורים. הוא מראה לה כמה מהם, ואומר שירו בו מפני שזרק אבנים על חיילים ישראלים. כשהוא מדבר על פוליטיקה, הוא נסער מרוב בלבול וייאוש. הוא עדיין מאמין, שזריקת אבנים היא הדרך הטובה ביותר לשנות את המצב.

ומסכמת קייטי כך: גם הכדורים לא שכנעו אותו שהוא טועה. זו כוחה של האמונה במחשבות המטורפות שלנו.