חינוך טל

אחד מכל עשרה ילדים חווה אלימות בבית הספר - מילולית או פיזית. ומה עושה משרד החינוך? מקים ועדה. כאילו לא ידעו, כאילו לא שמעו, כאילו מסקנות הוועדה והמלצותיה תיושמנה חיש-קל, הלא בסופו של יום יגידו לנו שנערי האוצר לא מוצאים מהיכן להביא את התקציב. הכתבה של צופית גרנט בערוץ 2, שדיברה בגוף ראשון אלינו, הייתה עדות מזעזעת. מזעזעת ומטרידה בעיקר לנוכח תגובתו של מנהל בית הספר מדרום הארץ, אותו בית ספר שתלמידו בן ה-15, דור-אל מזרחי ז"ל, התאבד בעקבות מסע אלימות שלא יכול היה לסבול עוד.

מה אני יכול לעשות? איך אני יכול לשלוט בכל-כך הרבה תלמידים? - הצהיר המנהל בפני האם השכולה. אז ככה, מנהל יקר, תירוצים תציג במקומות אחרים. אולי היית רוצה להחליף את התלמידים בכאלה שקל לך לשלוט בהם (וזה קורה במקומות רבים) - התמודדות קלה באמצעות הרחקה, דחיקה או סילוק. נכשלת! הכשלת! ומדבריך אני מסיק שטוב יהיה אם תתפטר. מה לעשות שכמנהל רובצת עליך אחריות כבדה, זו אינה שונה מהאחריות של מפקד בצבא, הורה כלפי ילדיו, מנהל כלפי כפיפיו.

ואולי זו בעצם הסיבה העיקרית להפיכתנו מחברה לזאבים בודדים, וכפי שציינה אימה של אחת הנערות בכתבה - בטבע מתנהלת מלחמת הישרדות, לא בין בני אדם. כי הבה נודה - מערכת החינוך אינה מחנכת, אינה תורמת לערכים החברתיים. מערכת החינוך שמה את יהבה על הישגים. וצודק השר גדעון סער שבמדדים הבינלאומיים מדינתנו צריכה להיות בין הראשונות בהישגי תלמידיה. זה חשוב! אבל האם זה חשוב יותר מחינוך לערכים? מחינוך לאזרחות טובה? מחינוך, כבוד השר ואנשי משרד החינוך.

לשמחתי הרבה, בניי לומדים בבית ספר יסודי בו ערכים עודם בסיס. אך אתמול ערך בית הספר לתלמידי כיתתו של אביב, בכורי, מפגש לכבוד יום המשפחה. המפגש התקיים בשעות הערב, ההורים כולם אחרי יום עבודה, וכל הכיתה הגיעה. נציגת עמותה העבירה לנו, ההורים, ולילדינו שעה של הידוק הקשר, ערכים של הקשבה, הזדהות, סובלנות, מעט היסטוריה (הנרייטה סולד ופועלה) והרבה חום וגאוות יחידה.

אירית, מנהלת בית הספר, ודורית, מחנכת הכיתה, היו קורנות מאושר. וכך גם אני ורבים מההורים. אירית, דורית וצוות בית הספר אוסישקין בכפר סבא - אני גאה להיות חלק מהמשפחה. אני גאה בכן, מוקיר את הערכים שאתן מנחילות, גאה שיש עדיין מקום בו מסתכלים על הילד-התלמיד לא רק דרך הציונים, בעיקר באמצעות הערכות. לא מספר כי אם מילים. מעורבות חברתית, איכות סביבה, זהירות בדרכים, דרך-ארץ, עזרה לזולת, תרבות וגם חשבון, שפה, מדעים. יש מקום לכל, אם רק רוצים.

נכון שהחינוך מתחיל מהבית, אבל ילדינו נחשפים לעולם מגיל צעיר. אנו מוליכים אותם באותן הדרכים בהן הלכנו, אותן דרכים שהן סלולות טוב יותר מבעבר, אותן דרכים עם אמצעים מתקדמים יותר. ולא הכל נגמר בחינוך מהבית. לפני מספר חודשים ערך חיים הכט השוואה בין מערכות החינוך בסקנדינביה ובמזרח הרחוק לבין מערכת החינוך הישראלית. שם, הגויים, מנחילים חינוך ערכי, חינוך לחיי חברה. שיעורי-בית ומבחנים הם לא מהות החינוך. שם, לא פה.

מי מאיתנו אינו זוכר שאותו תלמיד גרוע (בפי מוריו = ציונים נמוכים, משמעת רופפת) הוא היום עורך דין מצליח או רואה חשבון. אותו תלמיד (גרוע בפי מוריו) היה מסומן אז כפרחח, לא יוצלח. כי במקום להתמודד, מעדיפה מערכת החינוך לקטלג. זה הפתרון הקל והנוח. וכשמערכת החינוך מתמהמהת צצים להם בתי-הספר הפרטיים, יוזמות מבורכות של הורים אמידים. ואם זו אינה דוגמה לכישלונו של משרד החינוך, מהו כישלון?

גם אני רוצה לשבת בתלמוד תורה או בישיבה ולקבל שכר. כי בזמן שאתם עובדים, בזמן שאתם יוצאים למילואים, בזמן שאתם מתנדבים, תורמים, מפרישים מעשר (מס הכנסה) - אני אגרד באפי, אתנדנד ואביט בכם מזיעים. ובזמן שאתם מזיעים ממאמץ, אני ארבה את זרעי למען ירבו כמותי בישראל.

לא, חס וחלילה, איני נגד הבטלנות. אני נגד הבטלנות שמשולמת מכיסי. וטוב שחוק טל בא לקיצו. וטוב שהשיח הציבורי יוסט לדיון בשוויון חברתי בו כל אזרחי מדינת ישראל נושאים בנטל - חינוך, צבא, עבודה, מיסים.

ההכנות לבג"ץ על חוק טל ארכו ונשאו פרי. תקוות מגיני החוק להחיותו בפורמט מודרני בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, כבוד השופט סולברג, תעמוד למבחן בקרוב. היכונו למצעי המפלגות בבחירות הקרובות. במדינת ישראל קם העם לתחייה, פקח עיניים ואינו מוכן לממן ולחלוק עם אלה שאינם נושאים בנטל, אלא מהווים נטל.