אסור לנו להחריש!

המראות המופיעים על המרקע מסוריה מדי ערב מזעזעים ומחרידים, אך לא פחות חמורה היא השתיקה הישראלית הרועמת מול טבח העם שמבצע בשאר אסד בעמו. זהו כשל ערכי המהדהד בחלל הפוליטי, החברתי ויותר מכך - המוסרי שלנו כחברה.

כחברה מוסרית המושתתת על ערכי כבוד האדם וזכותו לחירות וחיים, וכעם שחווה על בשרו את מוראות השואה - אסור לנו להחריש למול המתחולל בסוריה, גם אם זוהי מדינת אויב. אסור ששיקולים פוליטיים כאלו ואחרים יכתיבו מדיניות תגובה של 'העומדים מן הצד', ויעניקו, במסר מוסווה, לגיטימיות להתעלם מהאכזריות ומהרצחנות המופעלות כלפי אזרחי סוריה המורדים בממשלתם. עלינו להשמיע את קולנו כאנשים מן השורה, כחברה וכממשלה - מחאה נחרצת נגד טבח העם בסוריה.

מוסר כפול בקרב אנשי הרוח

באותה נשימה אני תוהה לנוכח שתיקתם של אנשי הרוח הישראלים למול המתרחש בחצר האחורית שלנו. האם הערכים ההומניים בטלים באשר מדובר במי שמוגדרים אזרחי מדינת אויב? האם עובדה זו יש בה כדי להשלים עם מעשי הזוועה הנעשים בהם והמתרחשים מול עינינו? האם אין בכך מעילה בתפקידם המהולה בצביעות ובציניות? האם אין זה מקרה אופייני של מוסר כפול? הלא במקרים אחרים (כדוגמת הבדיקות הביטחוניות בנתב"ג המבוצעות בערבים-ישראלים) הם נזעקים כאילו מדובר בפשע שאין חמור ממנו - ואילו כאן השתיקה מהדהדת.

באיחור אומנם - אך חשוב שנשמיע את קולנו המוסרי, האנושי, הערכי, החף מכל אינטרס פוליטי, באשר הערכים הבסיסיים של אנושיות וערך חיי אדם עומדים מעל כל שיקול אחר. הם אינם תלויים בדבר ואינם יכולים להיות 'תקינים' מבחינה פוליטית. הם עומדים בפני עצמם ועליהם להיאמר עכשיו, בקול צלול וברור - על-ידי ראשי המדינה וכל המחזיק בהשקפת עולם נאורה והומניסטית: מעשי הטבח המבוצעים באזרחי סוריה מזעזעים וראויים לכל גינוי - ללא קשר לעובדה שמדובר בארץ אויב או להשקפתם הפוליטית של הנפגעים.