על התקווה, על נאמן ועל יריב לא ראוי <br> <br>

שר המשפטים יעקב נאמן אוהב להזכיר לכל הסובבים אותו שהוא אינו חייב להיות בשירות הציבורי, ורומז על-ידי כך שהוא פטור מחובת ההתנהלות הרגילה של אישי ציבור, ובאופן מרומז יש בכך יותר מרמז שבכלל מדובר בטובה גדולה שעושה השר נאמן לציבור.
אז מעבר להיותו בין הגרועים שבשרי המשפטים, ויש לו תחרות קשה על התואר הזה עם העבריין המורשע צחי הנגבי, יש גם טעם לפגם במינוי הזה גם מהסיבה שנאמן בכלל אינו נבחר ציבור. הוא מעולם לא עמד לבחירה של ציבור כלשהו (איני יודע אם הוא משמש בוועד הבית, או שימש בוועד ההורים בביה"ס של ילדיו), אך כשר הוא מופקד על יצירת מדיניות של משרד ממשלתי, ומינוי של אדם שמעולם לא הציג את משנתו ואמונותיו למבחן אמון הציבור הוא פגום.

נאמן קיבל את משרתו (שהוא כל-כך לא זקוק לה), בפעם השנייה (לאחר שכבר היה שר האוצר תחת נתניהו הראשון), לאחר שמינויו לשר המשפטים בסיבוב הקודם נמנע כאשר נחשפה פרשת התצהיר הכוזב. כשר אוצר התגלה נאמן ככישלון במסגרת המו"מ עם ההסתדרות ובניהול מתווה תקציב המדינה של 1998, ואף זכה מצד חבריו השרים לתואר "בלתי אמין" (תואר שניתן כמובן על-ידי מביני דבר בתחום העדר אמינות).

ולאחרונה מסתבר כי התנהלותו של נאמן כמומחה למיסים נמצאת תחת חקירות של רשות המיסים (כן, זו אותה הרשות שראשיה מעורבים באינספור פרשיות שחיתות ומנהל לא תקין בעצמם), וכי נאמן עצמו נחשד בביצוע עבירות מס.

אין פלא שנאמן הוא פרקליטם המועדף של ראשי ממשלה (אריאל שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו...) וטייקונים רבים, והפליאה היחידה היא ההתעקשות שלו למכור את הסיפור שעל פיו הוא "אינו זקוק למשרה הציבורית", ולמעשה הוא רק עושה טובה לציבור. המשרה הזו, גם אצלו, כמו אצל רבים מלקוחותיו, משמשת רק לשם הרחקת הזבובים של אכיפת החוק, למרות הצחנה.

ח"כ יריב לוין הביא לאישור הכנסת, בהצבעה טרומית, את יצירת המופת החדשה שלו (מבית היוצר של לאומנות פשיסטית), המתקרנפת כלפי מי שמאיים על ההגמוניה הדומיננטית של המעמד השליט והחונטה הסגורה של שחקני המועדון הלא-אקסקלוסיבי של 120 מורמים מעם.

היצירה שלו הפעם, עשויה כמיטב המסורת של חקיקות אנטי-דמוקרטיות שהיינו עדים להן בשנה האחרונה, נראית כמו מעשה תפארת של ילדי הגן, החוזרים הביתה עם שני גלילי נייר טואלט מודבקים על קרטון חלב ומודבקים בגסות אל בריסטול צבעוני. אי-אפשר היה לצפות למעשה חבבני יותר ושקוף יותר (שקוף לא רק מבחינת הכוונה הזדונית למנוע תחרות אלקטורלית, אלא גם מבחינת המשקל הסגולי המוסרי).

במהותה, אמורה ההצעה הזו להכביד על מתמודדים שירצו לרוץ לבחירות לכנסת הבאה, על-ידי כך שהחל מהיום שבו יכריזו על התמודדותם, יצטרכו להצטרף למפלגה קיימת או להקים מפלגה, וזאת בתוך שבועיים ימים, שאם לא כן יושתו עליהם קנסות מפלצתיים ועונשים דרקוניים (על סקילה לא מדובר בשלב זה, עדיין...)
בדיון שבו נכחתי, במסגרת וועדת הכנסת (שח"כ יריב לוין הוא יו"ר שלה), סירב לוין בכל תוקף לקצוב לנציגי המדינה שנמצאו מפירים את חוק חסינות חברי הכנסת, זמנים ברורים וקצובים למילוי חובתם, בטענה שהוא אינו מעמיד מסגרות זמן לאנשים על-מנת שימלאו את תפקידם.

וראה איזה פלא. לוין הפך בין לילה לשומר הסף של עמידה בזמנים, ולא זו בלבד, אלא שהוא מתיימר לסגור בעזרת יצירת המופת של "פעוטון 120" אתמה שהוא מכנה "פרצה חוקית". אז הפרצה החוקית האמיתית היא זו המאפשרת לבאי הפעוטון הזה להדביק כמה גלילי נייר על קרטון משומש וליצור בכך מציאות המונעת מיריבים פוליטיים להיבחר, כאשר יתרון הכוח עומד לזכות השחקנים הנוכחיים של "פעוטון 120" עם חוק מימון מפלגות, בעוד שאלה שעומדים בחוץ ונמצאים ב"רשימת המתנה" צריכים לעמוד בתנאים שנועדו למנוע מהם להיכנס. זו גם הייתה הטקטיקה של לשכת עורכי-הדין בעבר, זו טכניקה של פחדנים החוששים מתחרות על מהות ונעזרים במניפולציות טכניות.

אתה, אדוני הח"כ יריב לוין – יריב לא ראוי!

פתחנו בשירת התקווה, ונסיים בה. בזמנו הוצע להחליף את "התקווה" בגלל הבעייתיות במילותיה, בשירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין", שאתו יכולים להזדהות גם אזרחי המדינה שאינם יהודים. חרף המציאות הקלוקלת של נציגי ציבור המועלים בחובתם ושולחים ידיים חמדניות אל כספי המיסים ואל מניעת תחרות אלקטורלית, אני עדיין מאמין שיבוא יום ואנשים כמו ג'ובראן יזכו להכרה בשל נאמנותם למוסר האנושי, ושחקני "פעוטון 120" יהיו יריבים ראויים.
שבת שלום.