מלחמה זה לא כדורגל

כשחזרתי בוקר אחד מניו-יורק, ופתחתי דבר ראשון את הטלוויזיה, ראיתי מראה זוועה, מרחץ דמים של שני הילדים מתן ונועם אוחיון בני השלוש וארבע, שחוטים ליד אמם רויטל. הם היו בני קיבוץ מצר, בתוככי הקו הירוק, קיבוץ השייך למפ"ם. או קיי? איך זה מתחבר לסיסמאות שהערבים מעוניינים לפגוע רק בחיילי "הכיבוש"? דם ילדים אינו קדוש בעיניהם. עבור הערבים - כולם מושא לטבח ויעד למימוש שאיפתם האצילה עליה כתב מוחמד נביאם בספר הקדוש להם, הקוראן, "דין מוחמד בסיף". הוא גם הורה להם לא להסס לחתום על בריתות שלום לכאורה, כי ברית לא נוצרה כדי לכבדה. ובזה נוכחנו בהסכם אוסלו, שמעולם לא כובד על-ידי הערבים.

ובמה פשעו הנערים שישבו ולמדו תורה בישיבת "מרכז הרב" בירושלים המערבית, כשנכנס מחבל חמוש שקצר בהם ביריות ללא רחם ורצח, עד שחייל אמיץ נכנס והרג אותו? האם תלמידי הישיבה גם הם מעורבים ב"כיבוש"?

ובכלל, מה זה המושג בעל האימפליקציה השלילית והדוחה "הכיבוש"? האם הערבים במאה השביעית והשמינית לא היגרו מערב הסעודית וכבשו ארץ לא להם, ארץ ישראל? ובהמשך נטשוה להיות מדבר עזוב, וחזרו אליה רק במאה העשרים, כשהיהודים חזרו למכורתם והפכוה ממדבר לעמק פורח, ולהם - ליעד לפרנסה טובה? אנו לא כבשנו את הארץ אלא אם תכללו במילה כיבוש את המובן של כבישת האדמה וסלילת כביש... ורק כאשר התנפלו עלינו ב-1948 שבע מדינות ערב ופרצה מלחמת העצמאות - רק אז נאלצנו להשיב מלחמה שערה.

לו הערבים ברוב טמטומם היו מקבלים את חלוקת הארץ כפי שהחליט האו"ם בכ”ט בנובמבר, הייתה להם מזמן מדינה עצמאית, ובשטח גדול ממה שיש בידם כיום (מבלי שייחשבו למדינה). כי למעשה, יש בידם שתי פרוסות אדמה, עזה מצד אחד, וחלק מיהודה ושומרון, ללא שום חיבור פיסי ביניהן. כך שבמקרה הטוב, הם רק יכולים להגיע, לאחר הכרה בישראל כמדינה יהודית עצמאית, להיות משהו בנוסח קוסובו ושאר החלקים השסועים של יוגוסלביה. גם בישראל רבתי, החלקים המיושבים עם ערבים המכנים עצמם ללא הצדקה "פלשתינים" - אינם הומוגניים, האחד משויך לפת"ח והשני משויך לחמאס ולג'יהאד. אלה לעולם לא יצלחו להיות למדינה אחת מהירדן ועד הים, כפי שהם חולמים עליה.

וזאת למה? כי יש בידינו את כל הכוחות והאפשרויות למחוק את קני הצרעות, ולו גם במחיר קורבנות אדם מצידם. אם רצונם במלחמה - אז במלחמה כמו במלחמה. אין זה משחק דמקה או שחמט, ולא כדורגל. כאן - מי שידו על העליונה - הוא המנצח, וזוכה בשלל.

ואין כוונתי כלל וכלל לשלוח את מיטב בנינו להיות בשר תותחים במלחמה קרקעית. גם האמריקנים, במלחמת עירק הראשונה, הפציצו את עירק כחודש ימים, ורק כשניקו את השטח, הכניסו חיילים לשלושה ימים כדי לסיים את העבודה. וראו זה פלא - העולם לא כיהה בעדם.

ואין עלינו להמשיך ולתת לערבים באשר הם להמשיך ולהקיז את דמם של אחינו בערי וביישובי הדרום. כי אם ניתן לזה להימשך ללא התגובה הראויה והמוחצת, גם אנו, תושבי המרכז והצפון, נתחיל לישון בממ"דים ובמקלטים, על כל התופעות הנפשיות הכרוכות בכך. זה רק עניין של זמן.

אף מדינה בעולם לא הייתה שותקת כמונו, "אצילי הנפש", להפגזות בלתי פוסקות כאלו מזה שנים כה רבות. איפה עמוד-השידרה שלנו? האם לנצח נמשיך להיות היהודי הפחדן, המסכן, המוכה, שנתון למשיסה כמו בימי חמלניצקי, הפוגרומים והיטלר? ובמטותא, חידלו לכתוב מאמרים וספרים על "השואה כמניע לפחד היהודי שגורם לנו להיות 'כובשים'". או כפי שכינה פעם פרופ' ליבוביץ את חיילי צה"ל "יודונאצים". תתחילו להתרגל לרעיון שזוהי ארצנו, ואין בילתה. ואם חפצי חיים אתם - הוכיחו שיש לנו עמוד-שידרה, וקחו את גורלכם בידיכם.