אין לקנא בראש הממשלה. עליו לנווט את מדינת ישראל מול האיום האירני בתנאים של אי-ודאות, ועדיין לשאוף לקבל את ההחלטות הקשות, אך הנכונות. לפי שעה נראה שהוא מצליח בדרך שבחר: גיוס העולם - כלומר ארה"ב - ללחוץ על אירן לחץ הולך וגובר, כדי שזו תחדל משאיפותיה הגרעיניות ובלי שישראל תיאלץ לעשות בעצמה את המלאכה, שהיא בסדר גודל מעצמתי, כלומר יכולה להתבצע רק ע"י ארה"ב.
כמי שגדל בביתו של היסטוריון, וכמי שאינו מתעלם מן ההיסטוריה אלא משתדל להפיק לקחים ממנה, הוא רותם את ניסיון העבר לצורך ההובלה בהווה לקראת העתיד. ואמנם, זה מה שראוי להיעשות ע"י אדם נבון. לפיכך, אזכור השואה ולקחיה איננו זילות השואה אלא הנמקה נכונה לחובה להימנע משגיאות העבר.
ללמוד לקח מהפייסנות של צ'מברלין
ספק אם "העולם" למד לקח מניסיון הפייסנות של צ'מברלין ודאלאדייה, ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת ב-1938, שהביאו "שלום לאלף שנים" מוועידת מינכן הזכורה לרע, והמיטו על כולנו את הנוראה במלחמות, ואת השואה. דבריהם של מנהיגי צרפת היום אינם שונים במהותם - ובתמימותם - מאלה של דאלאדייה. לפיכך אין פסול בניסיון להשפיע על אובמה כדי שבהקשר היהודי לא ינהג כמו רוזוולט.
מדינת היהודים אסור לה שלא תלמד את הלקח. זו חובתה. אם לא תעשה כך הרי שהיא מועלת בייעודה, ושכל המלים היפות הנאמרות מדי שנה ביום השואה אינן אלא סיסמאות נבובות, אך לא הפקת לקחים.
מצעד האיוולת האוסלואידי מסרב ללמוד מההיסטוריה
שונאי נתניהו, ואין דרך אחרת להגדיר את מי שפוסלים כל אמירה שלו בלי קשר לתוכנה, תוקפים את נכונותו ללמוד מניסיון העבר שלנו. דויד גרוסמן, מבכירי אדמו"רי דת "השלום", שאל ב
הארץ (11.03.12): "האם יוכל נתניהו, בסבך הלחצים שהוא עצמו יוצר ומלבה, למצוא לעצמו נקודת משען של הווה שפוי, צלול וענייני?". גרוסמן חותם את מאמרו בשאלה/האשמה חמורה עוד יותר: "האם יש לאדם כלשהו זכות לגזור את דינם של רבים כל כך למוות, רק בשמה של חרדה מפני אפשרות, שאולי לעולם לא תתרחש?"
לא מיותר לציין שמצעד האיוולת האוסלואידי מבית מדרשם של גרוסמן ועמיתיו גזר את דינם של רבים כל כך למוות, אלפי יהודים וערבים, במסגרת תהליך "השלום" שהוביל למלחמת אוסלו העקובה מדם והצפויה מראש, רק בשמו של "שלום" שאולי לעולם לא יתרחש. וגם היום הם מסרבים ללמוד אפילו מן ההיסטוריה הקרובה, של עשרים השנים האחרונות, ותובעים מנתניהו להטיח כמוהם את הראש בקיר ולהמשיך ב"חזון" של "פתרון" שתי המדינות.
נכון עושה נתניהו כאשר הוא קושר את לקחי העבר הרחוק - מגילת אסתר והפורענות שנמנעה - והעבר הקרוב - השואה שהתרחשה - בניגוד למי שמסרב ללמוד מן ההיסטוריה ועל כן עלול לחוות אותה שוב. טוב יעשה נתניהו אם הוא עצמו יפיק לקח מן העבר הקרוב עוד יותר ויתנער מתכתיבי הכת השלטת לחזור על מעשה הגירוש של יהודים-ישראלים מבתיהם בארצם. תפקידו לנווט את ישראל לעתיד שפוי, צלול וענייני, והדרך לכך מתבססת על הסקת המסקנות הנכונות מאירועי העבר הרחוק והקרוב.
חרפה בלב ישראל
ועוד בענייני זיכרון השואה: מי שמבקר בימים אלה בהריסות היישוב חומש שבשומרון, שהוחרב באשמת שרון לפני שבע שנים, יראה כיצד טומאה בריכת המים במקום בצלב קרס. תזכורת: אזרחי ישראל אומנם גורשו מצפון השומרון, אבל המקום נמצא עדיין בשליטת צה"ל. או שמא צה"ל אינו שולט? והתקשורת, זו המזדעקת מול כל כתובת "תג מחיר", שותקת ואינה מדווחת על החרפה בלב ארץ ישראל. האם כך אמור להתנהג כלב השמירה של הדמוקרטיה? או שמא כלב השמירה מאולף על-ידי כוהני דת "השלום" והולך בתלם שאלה סללו?
התקשורת סערה היום בתוך הבועה המנותקת שלה, מתוך אמונה מפוקפקת שדעותיהם של הכתבים משקפות את דעת הציבור. היא טחנה עד לזרא את עניין הסמליל של "אוסם" שילווה את הוועד האולימפי הישראלי לקראת אולימפיאדת לונדון, עניין פסול בפני עצמו.
אבל, הכתבים שהשתלהבו מהעניין השולי של הסמל של "במבה" - "אוסם", ושמנפחים כל כתובת "תג מחיר" ומוצאים בכך עוד עילה לתת שוב ושוב במה להגיגיו של
יריב אופנהיימר - בכיר השמאל הקיצוני והכת השלטת ומי שמנסה בימים אלה להכתיב לבג"ץ מה לומר בעניין מיגרון - לא מצאו כל עניין לעסוק בצלב הקרס שנמרח על קיר מפורסם בארץ ישראל. האם אין בכך עניין ציבורי ותקשורתי? לאלוהי התקשורת פתרונים, אם בכלל יש לה אלוהים. רק האתרים של ערוץ-7 ושל חדשות-1 ואתר "ישראלי פטריוטי" נתנו פרסום לנושא הכאוב.
