מסעותיי עם הרכבת הקלה

אני תושבת ירושלים כל חיי, וכמו בכל העיר, גם השכונה שלי עוברת שינויים פיזיים ושינויי סדרים חדשות לבקרים, אשר גורמים לאזרח הקטן והחלש עינויי גוף ונפש, ועינויי דין לא קטנים. וכן, גם אני רוצה להצטרף למחאה נגד החוקים וההתנהלות של מפעילי הרכבת הקלה. הרכבת אולי קלה, אך חטאיה והעוול שהיא גורמת לציבור, כבדים מאוד. למזלי, אני שייכת לאנשים המשתמשים בה לעיתים רחוקות, ליבי עם עם אלה הנזקקים ל"שירות דב" זה יום-יום.

כך נקנסתי ב-180 שקלים ברכבת הקלה

באחד מימי הגשם הסוערים, יצאתי מביתי לעבר התחנה המרכזית, נסעתי באוטובוס עד להר הרצל, ושם, על-פי הסדר החדש, ירדתי מהאוטובוס ועליתי לרכבת הקלה. ניסיתי להעביר את הכרטיס ה"חכם", רב-קו, אך אני מתביישת להודות שלא ידעתי בדיוק לאן להצמיד אותו. ביקשתי מחיילת צעירה שעמדה לידי, לעזור לי, והיא נענתה ברצון והעבירה את הכרטיס.

באחת התחנות עלה הפקח וביקש להציג את הכרטיסים. מסרתי לו את הכרטיס והוא ביקש ממני תעודה מזהה ולעמוד בצד, הייתי נבוכה מאוד וחשתי בושה גדולה. החיילת אמרה לו שהיא העבירה לי את הכרטיס וכל הנוסעים ניסו לדבר על ליבו, אך הוא בשלו: "הכרטיס שלך לא עבר, ואין בו נסיעות, הוא ריק", ואני אומרת שהכרטיס חדש וכמעט לא השתמשתי בו. "איפה את גרה? ולהיכן את נוסעת?" אני משיבה לשאלותיו, והוא רואה שעומד לפניו אדם תמים, ובכל זאת, לאחר היסוס מה, ירד איתי בתחנה המרכזית והחזיק בתעודת הזיהוי שלי עד שהגיע עוד פקח. לאחר התייעצות עמו הוא פסק: "תן לה דוח", וכך התעכבתי עד לכתיבת הדוח, נקנסתי ב-180 שקלים ופספסתי את הנסיעה מהתחנה המרכזית, וכל תוכניותיי השתבשו באותו יום.

חבל ששכחו שיש אנשים שלא בקיאים בחידושים

הכי גרועות היו הרגשות המועקה והבושה שמילאו אותי, ועם הכובד הזה הסתובבתי כל היום, ואז נזכרתי במשפט שנהג לומר רבי החכם ז"ל: "דאגה בלב איש, ישיחנה". הרמתי טלפון לבתי וסיפרתי לה את המקרה. היא שאלה: "איך הגעת לרכבת?" "באוטובוס", השבתי לה, "אז את יודעת שהכרטיס תקף לעוד שעה וחצי, ובכלל לא היית צריכה להעביר את הרב-קו, רק להראות לו את כרטיס האוטובוס". אך אני, ברוב בורותי, לא ידעתי זאת, לא קראתי את הכתוב על הכרטיס, כמו שנוהגים הרבה אנשים, בעיקר קשישים, עולים חדשים, או ילדים קטנים.

חבל שהפקחים לא שואלים שאלה פשוטה כזו ומנצלים את אלה שלא בקיאים בחידושי המאה ה-21 ובחוקים המתחדשים עלינו מדי יום. לו רק היה מבקש הפקח להראות לו את כרטיס האוטובוס, לו היו נהגי האוטובוס מזכירים לנוסעים היורדים בהר הרצל "נא לא לזרוק את הכרטיס, הוא תקף לעוד שעה וחצי גם ברכבת", אפשר היה למנוע את ה"משפט הפומבי" שעוברים כל-כך הרבה אנשים תמימים וטובים. אפשר היה לחסוך את כל הכעס והבושה והנזקים שאתם גורמים לכל-כך הרבה אנשים, יום-יום. אם מטרתכם היא להתעשר בקלות ובמהירות, כדאי שתדעו שלהטיל קנסות בגובה 180 שקל על אנשים רבים כל-כך, זה עושק וגזל, וזה "חראם".

מנהלי הרכבת הקלה, הנה כמה הצעות ייעול

יותר מכך - התבקשתי לשלם את הקנס מיד, ואם יש לי ערעור, לשלוח פקס ולהמתין עד לבירור, שייקח חודש או יותר. שלחתי את הפקס עם כל הקבלות והראיות, ואיני מתכוונת לשלם, עד שתתברר זכאותי. לדעתי, זו עוד גזילה וטרטור לשווא. תבררו אתם אם אני אשמה, ואם לא, תגידו תודה שאיני תובעת אתכם על כל הנזקים ועוגמת הנפש וההשפלה שגרמתם לי.

עצתי למנהלי הרכבת הקלה - אם ברצונכם לפתור בעיה זו, ולהגדיל את הכנסותיכם, ולשפר את תפקודי הרכבת ואת הרגשת הנוסעים, הציבו דיילים ודיילות נחמדים ואדיבים בכל קרון, ובמקום לחפור בורות ולהניח מוקשים ולהפיל בהם את האזרחים החלשים, תסייעו להם ותלמדו אותם איך להעביר את הכרטיס החכם, היכן להתיישב; תעזרו לנכים ולאימהות עם עגלות ילדים, ותנו כבוד לזקנים - ובכך תשיגו כמה מטרות: תקרינו חום ואנושיות, ותשדרו שאתם לטובת האזרח ומוכנים לכל סיוע, תחת לארוב לנוסע ולהציגו כפושע לעיני כל הנוסעים. זו שפיכות דמים, להלבין פני אדם ברבים.

כדאי שתשקלו איך לייעל את תפקודי הרכבת ולהפוך את הנסיעה לחוויה נעימה ומחנכת. זה גם יציג את הפנים היפות של ישראל ובירתה ירושלים, ויש לה פנים יפות, רק חבל שתחת להראותן אנו מראים כיעור, ערמומיות ורדיפת בצע - סממנים שמלווים את הקמתה של הרכבת מיום היווסדה. הרבה מהנוסעים הם תיירים, וזו אחת הדרכים ל"הסבר פניך לתייר".

ולאלה המקללים את הרכבת וקוראים לה בשמות גנאי ובכל זאת נוסעים בה, זה מעשה חלם, היא כבר כאן, וסללנו לה דרך בכל העיר, וסבלנו את צירי לידתה שנים ארוכות מדי. כעת עלינו לברך אותה, שיהיו כל נתיבותיה שלום ושנגיע למחוז חפצנו בבטחה ובשלום, כי בנפשנו הדבר.