זה הרבה יותר מאשר הרכבת

בשנות ה-70, כאשר סכסוכי העבודה בחברת אל-על היו עניין יום-יומי, כתב אפרים קישון פיליטון על הקברניט דובי שתוקשם האומר לעובדים המנפתחים את גלגלי המטוס: "תזדרזו, חבר'ה, הנוסעים מחכים". העובדים מחווירים, מספר קישון, מרוקנים את האוויר מהגלגלים ורצים לוועד בתלונה על כך שהקברניט רמז שהם עובדים לאט מדי ומזלזלים בנוסעים, והתגובה היא שביתה כללית.

כמו במקרים רבים, דבריו של קישון נותרו אקטואליים אחרי ארבעה עשורים, בהבדל אחד: הפעם זו רכבת ישראל ולא אל-על (שעובדיה כמעט והצליחו להרוס לחלוטין). הנהלת החברה העזה להעניש את יו"ר הוועד, גילה אדרעי, על האלימות בה היא פועלת - והתגובה היא שביתה כללית.

החוק והפסיקה מגינים - ובצדק - על התארגנויות של עובדים ועל העומדים בראשן מפני התנכלות של הבעלים וההנהלה. זה מובן מאליו. אלא שהחוק והפסיקה אינם מגינים - ובדיוק באותה מידה של צדק - על אלימות והפרת חוק. הרי זה מאיר עיניים, שעובדי הרכבת לא פנו לבית הדין לעבודה בבקשה לבטל את הצעדים שננקטו נגד אדרעי ואחרים שהיו מעורבים בפעולות אלימות; נראה שאפילו הם מבינים, שבית הדין יזרוק אותם מכל המדרגות. נאמנים לתפיסתם, לפיה מה שלא הולך בכוח יושג ביותר כוח, הם מגיבים בשביתה פראית על צעד שנועד להעניש על אלימות.

משום מה, השתרשה בישראל התפיסה לפיה מאבקי עובדים רשאים לעבור את גבולות החוק. הפגנות ללא רישיון, שביתות שלא כדין, שריפת צמיגים, חסימת כבישים, כליאת מנהלים, התעלמות מצווים שיפוטיים - כל אלו נתפסים כצעדים שניתן לקבל במסגרת סכסוכי עבודה. וכך כולם שוכחים, שגם חופש ההתארגנות וגם חופש השביתה וגם חופש הביטוי אינם בלתי מוגבלים - כמו כל חופש וכמו כל זכות במדינת חוק דמוקרטית.

עובדי הרכבת הם הדוגמה הבוטה ביותר לזלזול המוחלט בחוק. רק לפני שבועות אחדים אדרעי וחבריה הפרו צווים מפורשים של בית הדין, לא הופיעו לדיונים ושיקרו במצח נחושה כאשר הואילו בטובם כן להגיע. רק רחמנות-יתר של בית הדין הארצי לעבודה לא שלחה אותם למעצר מיידי.

הטירוף הזה לא נעצר במסדרונות הרכבת. עופר עיני, הנתפס בציבור כקול השפוי ביחסי העבודה, נותן לאדרעי וחבורתה גיבוי מלא ומאיים להשבית שירותים נוספים לאות תמיכה בהם. מצד שני, לְמה כבר אפשר לצפות ממי שמשתמש בכל טריק אפשרי כדי למנוע התמודדות דמוקרטית מולו? עיני של ערב בחירות צריך להפגין כוחנות ובריונות, כי זה מה שהולך טוב אצל הבוחרים, ובמיוחד משום שמדובר בוועד גדול וחזק. והרי ההסתדרות, ואת זה אנחנו יודעים היטב כבר שנים, משרתת קודם כל את הוועדים הגדולים; לא הייתם רואים את עיני נלחם בחירוף נפש כזה למען יו"ר של ועד באיזשהו מפעל נידח בגליל.

המאבק הפעם אינו רק בשאלה מי שולט ברכבת - בעליה ומנהליה, או שמא עובדיה. זהו מאבק הרבה יותר עקרוני: האם צריך ואפשר לעבור לסדר היום על התנהגות אלימה ועבריינית במסגרת סכסוך עבודה. התשובה המתבקשת היא שלילית; אבל מאחר שיש לנו עסק עם הרבה פוליטיקה ולחצים, אל תתפלאו אם בסופו של דבר המסר יהיה שהתשובה היא חיובית.