בדיון האחרון שנערך בעניין מגרון לא עמדה כל שאלה עקרונית בפני בג"ץ. בדיונים קודמים פסק בית המשפט שיש לפנות את המאחז, והממשלה באמצעות השר בני בגין הביאה בפני בית המשפט הסכם לפינויו. כל שנדרש מבג"ץ היה לאשר את ההסכם הנותן מרווח זמן כדי לבנות עבור מתיישבי מגרון יישוב חליפי.
מול הממשלה עמדו המתנגדים הפוליטיים למפעל ההתנחלות. מתנגדים אלה, המיוצגים על-ידי "
שלום עכשיו", מתעטפים בכסות של רודפי שלום המשוכנעים שההתנחלויות מרחיקות אותו, בשעה שלכולם ברור שלפחות בנושא מגרון, לא השלום עמד בראש מעייניהם, אלא שנאת-אחים מרושעת.
ההסכם שהשיג בני בגין התקבל באנחת רווחה על-ידי רוב העם. מצד אחד נשמר כבודו של בית המשפט העליון, ומצד שני התקבלה הסכמת המתיישבים. לא רק אנשי המפלגות החברות בקואליציה שמחו, אלא גם אנשי קדימה והעבודה לא השמיעו (למיטב ידיעתי) אפילו ציוץ של התנגדות.
אבל בית המשפט העליון החליט לקבל את עמדתם של שונאי המתנחלים, וסירב לתת לממשלה את מרווח הזמן המבוקש. הנימוק היחיד שנתן בית המשפט היה שיש לשים קץ לדחיות, והגיע הזמן לקיים את החלטותיו הקודמות. כיוון שבסמכותו של בית המשפט לתת מרווח זמן נוסף, לא הייתה החלטה לקבל את ההסכם מנוגדת לשום חוק, וודאי שגם הצדק לא היה נפגע מכך – ההפך.
בשאלה הפשוטה האם לקבל את רצונו של רוב העם הרוצה באחדות, או של המיעוט הקטן שטוף השנאה, העמיד עצמו בית המשפט בצדה של מרצ. יש לקוות שהחלטה זו שכנעה עוד רבים שיש לשים קץ לשלטון העריצות של בית המשפט, ולהחזיר את השלטון לעם באמצעות נציגיו היושבים בכנסת ובממשלה. לכנסת יש את הכוח והסמכות להעמיד את בית המשפט העליון במקומו הראוי, והגיע הזמן שתעשה כן.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
