5 הערות בעקבות בג"ץ מגרון

1. גרוניס - המאמצים למנות את גרוניס במקום מורשת ברק וביניש מוצגים היום כנלעגים מול פסיקת בג"ץ. ולא היא. אלה שחשבו שגרוניס ינפק פסיקות "ימניות" רצו בעצם להמשיך עם האקטיביזם השיפוטי, רק מימין. אבל גרוניס אינו אקטיביסט אלא פורמליסט. בעניין הזה כנראה לא הייתה לו ברירה, אלא אם היה פועל במסורת ברק וביניש, כלומר מכפיף את החוק לאור ערכיו האישיים. פסק הדין ניתן מזמן והשאלה הייתה אכיפתו או (נכון יותר) אי אכיפתו. תנוח דעת המתלהמים, למרות קריאות האכזבה הפעם, מבחינת הכיוון הכללי בית המשפט משנה מהלכו. לא מדובר בעניין הרה גורל, שכן ההסכם בין תושבי מגרון לממשלה נותר על-כנו - רק הזמן קוצר. בפעם הבאה כשגרוניס יפסוק בעניין מהותי יותר לצביונה של המדינה היהודית - המתנגדים מהשמאל יוכרחו לבלוע את הרוק בבלוטות ההתנגדות ולהפטיר כדאשתקד: "שלטון החוק", "חיזוק הדמוקרטיה" ושאר ירקות.

2. המתנחלים - כמעט מתחת לרדאר חלפה העובדה שחלק ניכר ממתיישבי מגרון משתייכים לזרם הממלכתי מאוד של הציונות הדתית. תלמידיו של הרב צבי ישראל טאו, מחנך, הוגה דעות ואינטלקטואל מזהיר. לאחר רצח רבין אמר הרב טאו דברים חמורים על האווירה שקדמה לרצח ודיבר על חשבון נפש פנימי ושידוד מערכות. הוא שינה את סדרי הלימוד של תלמידיו. בגוש קטיף כיוון את תלמידיו לא להתנגד לפינוי. הדגש הושם על השליחות. המתיישבים נמצאים בשליחות האומה, ואם אינה רוצה בהם, עליהם לשכנעה ובמידה שלא הצליחו - לקבל את הדין. האם משמעות פרשת מיגרון היא דחיקת הזרם הממלכתי אל הפינה כאחרוני אנשי "תג מחיר"? מה זה אומר על היחלשות טענותיהם אל מול יריביהם הטוענים מזמן ש"אין עם מי לדבר"? האם מישהו נתן דעתו על כך?

3. מגרון - חברים יקרים, המערכה על ארץ ישראל רחבה הרבה יותר משאלת קיומו של יישוב זה או אחר. לפעמים צריך להקריב אצבע למען הגוף כולו, מה גם שבמקרה הנוכחי דובר על העתקה ממקום למקום ולא החרבה כללית. הפלשתינים אינם הולכים לשום מקום (גם אנחנו) וצריך ללמוד לחיות אתם בשלום. בימים אלה מתכנסת מועצת זכויות האדם של האו"ם כדי לתקוף (שוב) את ישראל בשל אחיזתנו במה שהם רואים "שטחים כבושים" ומה שאנחנו רואים כחבלי מולדת וערש לאומיותנו. הגם שאיננו מצווים להתחשב בחבורת הצבועים האוטומטית שם, אסור לתת לאוהדיהם בעולם סיבות לניגוח, במקום שאפשר להתפשר.

4. בני בגין - יש לשבח את השר בני בגין על תיווכו האוהב והאוהד בפרשת מיגרון. הוא סבל כלימות ורוק מאנשי שמאל בתקשורת על כך. אלה שהיללו אותו כדמוקרט ו"שומר הסף של בית המשפט" ו"שלטון החוק" הסיתו נגדו בנושא מיגרון. מנגד, הוטחו בבגין האשמות מימין, בעיקר מצדדיו הרדיקליים, שביקשו להרוג את השליח במקום להתמודד עם העניין העקרוני. מאז ההפסד בבחירות 1992, חלקים בימין הרדיקלי לא למדו לקח: מבחינתם, או הכול או לא כלום. זוהי אינה עמדתו של הרוב המוחלט אפילו בקרב מתיישבי יהודה ושומרון. מתנגדי ההתיישבות רק מחכים לאמירות כאלה. הם גם מחכים למהומות דמים בין הצבא לבין המתנחלים. יאללה בלאגן.

5. "שלום עכשיו" - ביום שני השבוע דיבר איש ערוץ 10, אבישי בן חיים, על האכזריות של "שלום עכשיו" שפועלת לגירוש ילדים ומשפחות מבתיהם. הוא קיבל מבול חרפות מהקולגות שלו. למרות שבן חיים מייצג בדעותיו את רוב הציבור, בתקשורת הוא מיעוט שבמיעוט. לחרפתנו. לעומתו, "שלום עכשיו" מייצגת מיעוט זניח בשולי החברה, אבל רוב העיתונאים אוהדים את התנועה ומסריה. זיגמונד פרויד דיבר על שני יצרים מרכזיים באישיות: ארוס ותנאטוס. חיים ומיניות מול מוות, יצירה מול הרס. קשה להימנע מההשוואה האקטואלית: בעוד שחלוצי תקופתנו עסוקים בבניין הארץ והפרחתה, עסוק חלק קטן מקושר וקולני בניסיון להחריב לחלוצים את מפעל חייהם שהוא מפעל חיינו.