על יהירות

פעם הייתה צניעות. היא שכנה בקומה הראשונה של בניין רב קומות בטבורה של עיר. העיר גדלה ואיתה גדלו גם האנשים. רחובותיה של העיר הפכו סואנים והיו מותיקיה של העיר שלא יכלו לסבול את ההמולה והניכור שהפכו לדיירים בה, עד שארזו מטלטליהם ועברו לעיר אחרת. אך מה היה לה לצניעות? זו שדרה בקומה הראשונה? זו שקיבלה את באי הבית עם כניסתם?

שכנים חדשים

ראובן ואני חלקנו חדר משותף. לשנינו היה לא קל לדור באותו חדר, כי שנינו, ותיקים ככל שהננו, ידענו איש איש בחדרו לחיות. מדי פעם באו אורחים לבקר, אבל החדר היה אישי. כניסתי לחדרו של ראובן כשותף לחדר הייתה תחילתה של ידידות, שיתוף והבנה. שנינו למדנו חיש לחיות ביחד, לכבד איש את רעהו, להבין זה את זה. חדרנו המשותף היה פינה שלווה של חיים בסערה. וביום בהיר עבר ראובן לדירה חדשה והותיר אותי לחלוק את פינת השלווה עם דייר חדש. הדייר החדש, הגם שאני מכירו, אינו ראובן. הפינה השלווה הפכה לרועשת וסואנת.

אולם לא די בכך בכדי להפוך את השלווה לבלתי נסבלת. לכל דבר מתרגלים. אבל לא מתרגלים ליוהרה. חטא היוהרה הוא חטא קדום, אחד מתןך שבעת החטאים בנצרות שיש המזהים אותם בספר משלי שלנו. אבל אנו היהודים - איננו חוטאים, וכך "זכתה" הנצרות להתהדר בשבעת החטאים שאף זכו לגירסה קולנועית (ואלה הם: גרגרנות, חמדנות, זעם, עצלות, גאווה, קנאה, תאוות בשרים. כנגדם מונים את שבע המעלות הטובות בהתאמה: טהרה, איפוק, צדקה, חריצות, סלחנות, אדיבות, ענווה).

נזכרתי בספרה של לאה גולדברג, דירה להשכיר, בו מוצג קונפליקט בין תרבותי, סטריאוטיפי משהו, המבריח בזה אחר זה את הדייר הפוטנציאלי. רק היונה הייתה זו שניאותה להשתכן בבניין בסופו של דבר, אותה יונה שכולנו מתארים כמביאה את השלום. כמה נאיביות יש באמונה זו, ודי להקשיב למערכון של מתי כספי על היונה כדי להבין שלא היונה מביאה את השלום. ויש בעלי מקצוע היום שאמנותם גירוש יונים, ובחנויות ה"עשה זאת בעצמך" יש מבחר מכשירים ותכשירים לגירושן של היונים. אז אולי רק נח האמין ביונה?

התרופה

הגיבור החדש חוטא בחטא היוהרה. כן, זהו חטא. "אני ובלתי", "אני, ורק אני", "אני ואפסי". הגיבור החדש, חוטא ככל שיהיה, אינו שונה מגיבורים נוספים. הוא ושכמותו רואים עצמם כמניחי היסודות לעולם, למשפריו. אלא שביהירותם אינם רואים את העבר, אינם מתייעצים, אינם לומדים. אלה באו ללמד, כשאומרים "מי אתם? מה אתם?"

היוהרה מלווה ברעש גדול, בשלילת האחר, בהאדרת האני. מנהיגים רבים חטאו בכך וסופם ידוע לכל. ודווקא בעולם בו הידע אינו נחלת האדם הבודד, בעולם בו המידע נגיש אך מעטים יודעים לעשות בו שימוש מושכל, הרי זהו חטא כפול ומכופל להיות יהיר. שיתוף וצניעות הם התרופה ללוקים במצב נפשי זה.