המלחמה כאמצעי הלם בשירות ההפרטה

מצבי הלם כאמצעי למחיקת נפש האדם

בשנות ה-50, ימיה הראשונים של היסטריית המלחמה הקרה, נפוצה בקהילת המודיעין של ארצות המערב השמועה שהקומוניסטים גילו דרך לבצע "שטיפת מוח" בשבויי מלחמה. בפגישה, שהתקיימה ביוני 1951 במונטריאול, בין נציגים של סוכנויות המודיעין של קנדה, בריטניה וארה"ב לבין חוקרים אקדמאיים, הועלה הצורך לגלות בדחיפות מהן השיטות באמצעותן מצליחים הקומוניסטים לבצע שטיפת מוח. בין המשתתפים היה ד"ר דונלד הֶבּ, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל, והוא העלה את ההשערה, שהקומוניסטים משתלטים על תודעת השבויים באמצעות בידוד חמור וחסימת גירויים חושיים.

שלושה חודשים לאחר מכן קיבל הֶבּ מענק מחקר ממשרד הביטחון של קנדה כדי לנהל סדרת ניסויים מסווגים בחסך חושי. הֶבּ שילם לקבוצה של סטודנטים 20 דולר ליום כדי שישהו בבידוד בתנאים מיוחדים המייצרים חסך חושי (משקפי מגן שחורים, אוזניות שמהן נשמע רעש לבן, שפופרות קרטון על זרועותיהם וכפות ידיהם, החוסמות את חוש המישוש). במשך ימים שלמים ריחפו הסטודנטים בתוך הלא-כלום, בלי יכולת להיעזר בחושיהם לשם קבלת מידע חיצוני כלשהו. בהמשך, כדי לבדוק אם החסך משפיע על הפגיעוּת לשטיפת מוח, הושמעו באוזניהם הקלטות של קולות שדיברו על קיומם של רוחות רפאים ועוד רעיונות, שלפני תחילת הניסוי נדחו על-ידי הסטודנטים על הסף.

המימצאים העלו שהחסך החושי גרם לבלבול קיצוני ולהזיות בקרב הסטודנטים שהשתתפו במחקר, ולירידה זמנית משמעותית ביכולות האינטלקטואליות שלהם במהלך תקופת הניסוי ובתקופה שלאחריה. כן עלתה נכונותם לקבל את הרעיונות שהושמעו להם בהקלטות. ההשערה הייתה שהבלבול שנגרם על-ידי החסך החושי מחק חלקית את נפשם, ולכן הנכונות הגוברת לקבלת גירויים חדשים ללא התנגדות.
את ניסוייו של הֶבּ המשיך והרחיב ד"ר יואן קמרון, במכון ע"ש אלן לטיפול בבעיות פסיכיאטריות, שהיה שייך לאוניברסיטת מקגיל בקנדה. קמרון שאף "לברוא" את מטופליו מחדש, והאמין, שלשם כך עליו להרוס את האישיות הנוכחית, לנתץ את הדפוסים הפתולוגיים הקיימים, עד שיתקבל מצב של "לוח חלק", עליו ייחרטו הדפוסים החדשים. "הטיפול" שנתן קמרון למטופליו כלל שני שלבים:

בשלב הראשון ננקטה סדרת פעולות יוצרות מצבי הלם ביולוגיים, במטרה למחוק את האישיות הקיימת. מצבי ההלם נגרמו באמצעות מכות של אינסולין, מכות הלם חשמלי במינונים עצומים, ותערובות של סמים ממריצים, סמים מדכאים וסמי הזיה. לאחר שגרם למטופלים להגיע למצב של כמעט צמח - ספוגי הלם ומסוממים, התחיל השלב השני של הטיפול, במהלכו השמיע קמרון למטופליו מסרים מוקלטים - כמו "את אמא טובה ורעיה טובה ואנשים נהנים מחברתך" - במשך שעות רבות, לעתים 16 עד 20 שעות ביממה, במשך מספר שבועות.
הניסויים של קמרון בוצעו ללא ידיעתם של המטופלים ובלי רשותם, וגרמו להם נזקים חמורים ובלתי הפיכים. מטופלים שהגיעו בבקשת טיפול לחוליים פסיכיאטריים קלים - כמו דיכאון לאחר לידה, חרדה ואפילו קשיים בחיי הנישואים - יצאו לאחר הטיפול כשהם נכים לכל החיים.

בשנות השבעים נחשפה הפרשה בתקשורת, ובשנות השמונים התברר שה-CIA וממשלת קנדה מימנו את מחקרו של קמרון (ה-CIA הוציא על התוכנית, שכונתה בשם MK-ULTRA"", סך של 25 מיליון דולר). בשנים אלה האמינו עדיין העיתונאים והמחוקקים שמטרת הניסויים הייתה לחקור טכניקות של שטיפות מוח על-מנת להגן על החיילים האמריקנים שנפלו בשבי. ואולם ב-1988, בעקבות חקירה של הניו-יורק טיימס על מעורבותה של ארה"ב בעינויים וברציחות הפוליטיות בהונדורס, נחשף מדריך לשיטות חקירה [ובמילים אחרות - שיטות עינויים], שהוכן על-ידי ה-CIA בשנת 1963 (שהייתה השנה האחרונה להפעלת תוכנית "MK-ULTRA"), שהתבסס ברובו על ממצאי מחקריהם של הֶבּ וקמרון.

ה"טיפול בהלם" כאלמנט ליישום שיטת השוק החופשי

בספרה "דוקטרינת ההלם" פורשת נעמי קליין תיאור מצמרר על הדרך שבה יישם הניאו-ליברליזם מבית מדרשו של מילטון פרידמן את מימצאיהם של הֶב וקמרון. הב וקמרון גילו שמצבי הלם גורמים לכניעות ולקבלה של רעיונות חדשים. פרידמן, ששיטתו נתקלה בהתנגדות רבה מצד האזרחים, הבין שעליו להילחם בהתנגדות של האזרחים, ולכן הכניס את אלמנט "הטיפול בהלם" כשלב ראשון ליישום שיטת השוק החופשי. קליין כותבת: "ככל שהוספתי לנבור בתולדות הדרך שעשה מודל השוק הזה במהלך השתלטותו על הגלובוס, גיליתי שניצול משברים ואסונות הייתה שיטת הפעולה שאפיינה את התנועה של מילטון פרידמן מראשית ימיה: צורת הקפיטליזם הפונדמנטליסטית הזו נזקקה מאז ומתמיד לאסונות כדי לפלס את דרכה... 35 השנים האחרונות נראות לגמרי אחרת כשמתבוננים בהן מבעד לעדשות הדוקטרינה הזו.

חלק מן ההפרות הבוטות ביותר של זכויות האדם בתקופה זו - שנתפסו בד"כ כפועלם הסדיסטי של משטרים אנטי-דמוקרטיים - בוצעו למעשה מתוך כוונה תחילה לזרוע אימה בציבור, או שגויסו ישירות כדי להכשיר את הקרקע לקראת הנהגת 'רפורמות' רדיקליות של השוק החופשי" [עמ'20]. קליין מדגישה שגם בארצות בהן נהוג משטר דמוקרטי, "התמורות הקיצוניות הכרוכות במעבר לכלכלת השוק החופשי לא נאכפו בצורה דמוקרטית. נהפוך הוא: כפי שפרידמן היטיב להבין, האווירה של משבר קיצוני סיפקה את התירוץ הנחוץ שיאפשר לפעול בניגוד לרצונם המפורש של המצביעים, ולמסור את המדינה לידיהם של 'טכנוקרטים' כלכליים" (עמ' 21).

במאמר זה, המתבסס על ספרה של נעמי קליין, אתאר מקרים שבהן שימשו המלחמה והאסון כאמצעי "טיפול בהלם" בידי אנשי אסכולת שיקגו. באנגליה של תחילת שנות ה-80 ניסתה מרגרט תאצ'ר ליישם גירסה מעודנת של הפרידמניזם, אבל אחרי שלוש שנים בתפקיד צנחה התמיכה בה ל-25%, והתמיכה בממשלתה ל-18%. הבחירות הכלליות התקרבו, ונראה היה שהתאצ'ריזם עומד לבוא אל קצו הרבה לפני שהשמרנים הצליחו להשיג את היעדים שהציבו לעצמם - הפרטה כללית ושבירת איגודי העובדים.

מלחמת פוקלנד, שפרצה באפריל 1982, בעקבות פלישת ארגנטינה לאיי פוקלנד, הצילה את המצב. תאצ'ר, שעד אז סברה שהחזקת האיים מהווה נטל על קופת המדינה ותו-לא, זיהתה את הפוטנציאל הכרוך במצב מלחמה, והתגייסה בהתלהבות להשבת הכבוד האבוד של בריטניה, שהפכה לפתע למאוחדת לנוכח האיום החיצוני. המלחמה סחפה את כל המדינה להלך רוח פטריוטי, והנצחון העלה את התמיכה בתאצ'ר ל-59%, וסלל את דרכה לניצחון מוחץ במערכת הבחירות של השנה שלאחר מכן.

פלישת הנגד של הצבא הבריטי לפוקלנד נקראה בשם הצופן "מבצע תאגיד". קליין כותבת ש"אף שהיה זה שם מוזר למבצע צבאי, התברר שהייתה בו משום ראיית הנולד". תאצ'ר השתמשה בפופולריות העצומה שזכתה בה בעקבות הניצחון כדי לשגר לדרכה את המהפכה התאגידית, שלפני המלחמה חשבה שאינה אפשרית במדינה מערבית-דמוקרטית. כשכורי הפחם פתחו ב-1984 בשביתה, כינתה אותם תאצ'ר בשם "האוייב מבית", ולא היססה לצאת נגדם באלימות ובמלוא הכוח. באחת ההפגנות הסתערו 8000 שוטרים נושאי אלות, שחלקם רכובים על סוסים, על השובתים, ופצעו כ-700 איש.

במהלך השביתה הארוכה הגיע מספר הפצועים לאלפים. שירותי הביטחון הפעילו מעקבים אחר מנהיגי השובתים, צותתו לשיחות הטלפון שלהם, והסתננו לאיגוד המקצועי על-מנת לערערו מבפנים. ממשלת תאצ'ר התייחסה לאיגוד כאל אוייב. שר האוצר באותה תקופה, נייג'ל לוסון, אמר: "כמו בפוקלנד, גם כאן לא היה שום עניין בניהול מו"מ, אלא רק נחישות ממוקדת לשבור את האיגוד, ויהיה המחיר אשר יהיה". לאחר שניצחה תאצ'ר גם במלחמה הזו, ושברה את איגוד כורי הפחם, אחד האיגודים החזקים במדינה, הועבר המסר הברור לשאר האיגודים: "אם תאצ'ר מוכנה ללכת עד הסוף כדי לשבור את כורי הפחם, שהמדינה תלויה בהם למאור ולחום, יהיה זה מעשה התאבדות אם איגודים חלשים יותר, המספקים מוצרים ושירותים חיוניים פחות, יעזו לצאת נגד הסדר הכלכלי החדש שלה. מוטב פשוט להסכים לכל מה שמציעים לך" (קליין, 164).

וכך יצאו הרפורמות הגדולות לדרך. בין השנים 1984 ל-1988 הפריטה תאצ'ר את חברת הטלפון, חברת הגז, חברת התעופה, רשת שדות התעופה, חברת הפלדה, וחברת הנפט. קליין כותבת: "תאצ'ר השתמשה במלחמה שלה כדי לפתוח במכירה הפומבית הגדולה של ההפרטה ההמונית הראשונה בדמוקרטיה מערבית. זה היה 'מבצע תאגיד' האמיתי, ולמבצע הזה יש השלכות היסטוריות. הדרך שבה הצליחה תאצ'ר לנצל את מלחמת פוקלנד לצרכיה, הייתה העדות החותכת הראשונה לכך שהתוכנית הכלכלית של אסכולת שיקגו אינה זקוקה בהכרח לרודנות צבאית ולתאי עינויים כדי להתקדם. היא הוכיחה שאם יש משבר פוליטי גדול, שאפשר ללכד ולהתלכד סביבו, ניתן לאכוף גירסה מוגבלת של טיפול בהלם גם במדינה דמוקרטית" (עמ' 165).

הענף הכלכלי החדש: המלחמה והאסון המופרטים

כשהתמנה בוש לכהונתו בינואר 2001, הייתה כלכלת ארה"ב נתונה במיתון. התקפות ה-11 בספטמבר הכניסו את אמריקה למצב של איבוד עשתונות המוני, אותו ניצל בוש כדי לפתח ענף כלכלי חדש, שהפיח רוח חיים בכלכלה המקרטעת.

בוש פתח במלחמה נגד הטרור, שאותה העביר לידי חברות פרטיות. קליין כותבת: "במקום הגישה של שנות ה-90, שדגלה במכירת חברות ציבוריות קיימות, הצוות של בוש יצר מסגרת חדשה לחלוטין לפעולותיו - המלחמה בטרור - שמלכתחילה נוסדה עבור המגזר הפרטי. למבצע נדרשו שני שלבים: תחילה השתמש הבית הלבן בתחושת הסכנה ששררה בכול בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר על-מנת להרחיב במידה ניכרת את כוחות השיטור, הפיקוח, המעצרים והלוחמה של הרשות המבצעת... ומייד לאחר מכן הועברו אותם תפקודי ביטחון, פלישה, כיבוש ושיקום, שהורחבו זה עתה ומומנו בנדיבות, למיקורי חוץ - נמסרו לידי המגזר הפרטי על-מנת שיוציאם לפועל תמורת רווח" (עמד 353).

כך נוצר ענף כלכלי חדש, "הקפיטליזם של האסון", כלכלה שהתבססה על ביטחון פנים, מלחמה מופרטת ושיקום אזורי אסון. מעתה לא נתפסה המדינה כאחראית לספק ביטחון לאזרחיה - אלא כגוף הרוכש שירותי ביטחון במחירי השוק. תפקידו של הממשל, לפי תפיסה זו, הסתכם בגיוס הכסף הנחוץ להשקתו של שוק המלחמה החדש, ולאחר מכן ברכישת השירותים מהחברות הפרטיות. הלוחמה בטרור עברה לידיהם של חברות פרטיות, שקיבלו את שכרן מכספי ציבור, ונהנו ממנדט בלתי מוגבל להגן על המולדת, בתוך המדינה ומחוצה לה.

תוך שנים מעטות הורחב היקף השוק של 'הקפיטליזם של האסון", כך שכלל גם משימות שיטור עירוניות, ומתן מענה לאסונות טבע. קליין כותבת ש"מ-11 בספטמבר 2001 ועד 2006 חילק 'המשרד לביטחון פנים' 130 מיליארד דולר לקבלנים פרטיים... סכום העולה על התמ"ג של צ'ילה או של הרפובליקה הצ'כית. ב-2003 הוציא הממשל של בוש 327 מיליארד דולר על חוזים עם חברות פרטיות - כמעט 40 סנט מכל דולר שעמד לרשותו" (עמ' 356).

המלחמה בעירק, מתוארת על-ידי קליין, כמלחמה מופרטת לחלוטין, שהכניסה מיליארדים של דולרים לכיסיהם של תאגידים שהסיוע והשיקום הופקדו בידיהם, ללא כל פיקוח של המדינה. "זה השינוי שהתחולל בעקבות ה-11 בספטמבר: לפני כן, מלחמות ואסונות סיפקו הזדמנויות רק למגזר צר של הכלכלה - יצרני מטוסי קרב, למשל, או חברות בנייה שעסקו בשיקום גשרים שהופצצו; אך תפקידן הכלכלי העיקרי של המלחמות התמקד בפתיחת שווקים חדשים שעד כה היו חסומים, וביצירת תנאים לשגשוג שיבוא עם עתות השקט שלאחר המלחמה. כיום, המלחמות והטיפול במקרי אסון עברו הפרטה כה מלאה, שהם עצמם נהפכו לשוק החדש; שוב אין צורך לחכות לקץ המלחמה כדי ליהנות מהשגשוג: המדיום הוא המסר" (עמ' 24).

קליין מציינת, שההפרטה של הביטחון והמלחמה גרמה לערבוב בעייתי בין האינטרסים של המדינה לאינטרסים של תאגידים הניזונים מפורענויות כמו מלחמות, מגפות ואסונות טבע. בתקופתו של בוש הייתה נפוצה התופעה של פוליטיקאים שעברו היישר מן העולם התאגידי לכהונה ציבורית. דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה, החזיק לפני היכנסו לתפקיד במניות בחברות "לוקהיד", "בואינג" ובחברות הגנה אחרות.

עם כניסתו לתפקיד מכר בהדרגה חלק מהמניות שהיו בבעלותו, אך סירב למכור את מניותיו בחברת התרופות "גיליד", למרות שהחוק חייבו לעשות זאת. דיק צ'ייני, סגן הנשיא, עזב את תפקיד המנכ"ל בחברת "האליברטון" על-מנת להצטרף לצוות המדיני של בוש. הוא מכר חלק ממניותיו בחברה, אבל הוסיף להחזיק בחלק ניכר מהן, אותו סירב למכור. שני האישים יצאו נשכרים מהחזקת המניות בחברות, שמניותיהן זינקו כתוצאה ממדיניות 'הקפיטליזם של האסון' שנקט בה ממשלו של בוש.

על הסכנה בעירבוב האינטרסים הזה כותבת קליין: "כחלוצי הקפיטליזם של האסון, אדריכלי המלחמה בטרור שייכים לזן חדש של פוליטיקאים תאגידיים: לגביהם, מלחמות ואסונות למיניהם הם אכן מטרה בפני עצמה. כשדיק צ'ייני ודונלד רמספלד מערבבים בין מה שמועיל ל"לוקהיד", ל"האליברטון", ל"קרלייל" ול"גיליד" לבין מה שמועיל לארה"ב, ולמעשה לכל העולם - הרי הם נוקטים סוג של השלכה שתוצאותיה הרות סכנה במיוחד; משום שמה שללא ספק מועיל למצב המאזנים של החברות האלה הוא דווקא מיני פורענויות - מלחמות, מגפות, אסונות טבע ומחסור במשאבים - וזו אכן הסיבה לשיפור הדרמטי שחל במצבן של כל החברות הללו מאז נכנס בוש לכהונתו.

ההשלכה הזו מסוכנת אף יותר כשאנשים מרכזיים בצוותו של בוש שומרים בקנאות על האינטרסים שלהם במערך הקפיטליזם של האסון, ובד בבד מנהיגים עידן חדש שבו מופרטות גם המלחמה וגם התגובה לאסונות; כך יש ביכולתם להפיק רווח מאותם אסונות שהם עצמם מסייעים להמיט" (עמ' 368).

ראינו, אם כן, שמלחמה או אסון יוצרים מצב הלם, אותו מנצל הנאו-ליברליזם למטרות של הפרטה וגזירת גזירות כלכליות. כן ראינו, שמצב שבו המלחמה והאסונות מופרטים מאפשר לתאגידים לעשות רווחים גדולים, ולכן מבחינתם של תאגידים אלה מצבים אלה מהווים הזדמנות כלכלית שיש לשאוף אליה. בימים טרופים אלה, עולה נושא המלחמה על סדר היום הישראלי, ואי-אפשר להימנע מההרגשה שלמישהו מאוד חשוב לייצר את המלחמה הזו. במפגש אחרון בסדרת ההרצאות של המכללה החברתית כלכלית בסינמטק תל אביב בנושא הפרטה, ירצה יעקב בן אפרת על המלחמה, המחאה החברתית וההפרטה. לאחר ההרצאה יוקרן סרטו של דוד אופק "מותרות", על הסגר בעזה.