בג"ס: בית הדין הגבוה לסדר

ובכל זאת אתה עוקב אחרי הסיפור של מגרון, ולא יודע להחליט אם פסק הדין ניתן בחלם או בסדום. בבית משפט השלום כבר התברר שהעותרים הערבים הם מתחזים ואינם בעלי הקרקע. בבית משפט המחוזי כבר נפסק, במקרה של ברקן, שלא הורסים שכונה שנבנתה בתום לב על קרקע פרטית אלא מפצים את בעל הקרקע בכסף (אמנם שם בעל הקרקע היה יהודי ולא ערבי). גם בבית המשפט העליון עצמו כבר נפסק, במקרה של הבדווים ליד כפר-אדומים, שהמדינה לא רשאית לפנות פולשים שיושבים כבר שנים על קרקע לא להם אלא לאחר שהכינה להם מקום חלופי לגור בו (רק ששם הפולשים הם ערבים ולא יהודים).

וגם אילו היו העותרים בעלי הקרקע האמיתיים, וגם אילו לא היה על הגבעה יישוב שלם של 50 משפחות, עדיין כל הבעלות הפרטית על הר הטרשים הזה מפוקפקת מאוד. קורא עיתונים תמים מקבל את הרושם שמגרון הוקם על אדמתו של ערבי מסכן, שדורי דורות של משפחתו ישבו על האדמה הזאת, והנה באו היהודים וסילקו אותו מנחלת אבותיו. אבל השופטים יודעים שמגרון הוקם על אדמת טרשים שאף אחד לא גר עליה ואף אחד לא עיבד אותה כבר מאות בשנים. אף אחד גם לא קנה אותה ולא מכר אותה ולא שילם עליה מסים, לא לשלטון הירדני ולא לישראלי. לאף אחד אין עליה לא קושאן טורקי ולא רישום בריטי. גבעת מגרון, כמו חלקים נרחבים אחרים של חבל בנימין, הייתה אדמת הפקר שוממת שאיננה שייכת לאיש, עד שבשנות ה-60, קצת לפני שהסתלק מהגדה המערבית של הירדן, המלך חוסיין החליט לייצר דגם שלטוני חדש מותאם למבנה החמולתי של האוכלוסיה, וחילק את המרחבים העצומים והשוממים של אדמות המדינה למוכתארים של הכפרים הקטנים ששכנו באזור. אלה קיבלו סמכות להעניק את הבעלות על הקרקע למי שיחפצו ביקרו, תמורת תשלום מס סמלי לקופת המלך. בדרך כלל התוצאה הייתה שאת אדמות הכפר האמיתיות קיבלו משפחות נכבדי הכפר ועשיריו, ואת הגבעות השוממות והמרוחקות קילומטרים מן הכפר ומאדמותיו המעובדות רשמו על שם עניי הכפר ובני המשפחות הנחותות.

האנשים האלה הבינו שכל העניין נועד רק לסחוט מהם תשלום מס ולא מימשו מעולם את הבעלות על חלקת הקוצים והסלעים שסומנה להם על המפה. הם לא חרשו בה ולא זרעו, לא בנו בה ולא טיילו אליה, לא החשיבו אותה לרכושם ולא סיפרו לילדיהם שהיא קיימת. זו הסיבה לכך שכעבור 50 שנה פעילי השמאל מתקשים למצוא בעלים אמיתיים ולהביאם לבג"ץ.

וכיוון שהשלטון הירדני ביו"ש מעולם לא הוכר כריבון החוקי של השטח, יש בהחלט מקום לפקפק האם הפעולה ההיא של חוסיין היא בעלת תוקף. אם לשלטון הכיבוש הישראלי אין סמכות לקחת את הקרקע, הרי לשלטון הכיבוש הירדני לא הייתה סמכות לתת אותה. ולהפך: אם לשלטון הכיבוש הירדני מותר היה לתת את הנכס הציבורי הזה לאדם פרטי, הרי לשלטון הכיבוש הישראלי מותר לשנות את המצב אחרי שהבעלות לא מומשה בשום דרך במשך ארבעים שנה. בכל מקרה דבר אחד ברור: מדובר בוויכוח משפטי סביב בעלות על הנייר ולא בנישול של מישהו מאדמתו האמיתית. מנקודת מבט של צדק, אין אף אדם ממשי שבא לפני השופטים ואומר בכל יום שאנשי מגרון יושבים על הגבעה הזאת נגרם לי עוול אישי, ולכן עליכם להשיב לי את אדמתי מיד. אם גבעת מגרון תפונה, היא לא תחזור לידיו של מי שעיבד אותה או ישב עליה, כי אין אדם כזה. היא תחזור להיות שוממה ונטושה או שישתלטו עליה ערבים שאינם בעליה אפילו על הנייר, ואותם אף אחד לא יפנה משם. אבל בג"ץ במקרה זה התנהג כבג"ס. לא בית המשפט הגבוה לצדק, אלא בית המשפט הגבוה לסדר.

ואולי זו לא חלם ולא סדום אלא שושן הבירה. פסק הדין כבר ניתן בידי קודמינו, אומר הרכב גרוניס, ועל זה אין ערעור. כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. כל ילד יודע שמדובר בפוליטיקה ולא בצדק, אבל אנחנו כאן לא שמענו על זה כי זה לא מופיע בפרוטוקול. בבית משפט השלום הוברר שהעותרים אינם הבעלים של הקרקע, זה גם נכתב בכל העיתונים, אבל אנחנו לא יודעים על כך כי המדינה לא טענה את זה בפנינו.

בעצם כל רעיון הפשרה יסודו בבית המשפט האקטיביסטי של ביניש. הוא פרי של חשיבה שלטונית ולא משפטית. גרוניס לא רוצה לנהל ולמשול, רק להיות שופט ולפסוק דין. לכן במחשבה שנייה, אחרי כל הכעס ותחושת האין-אונים מול המצב הקפקאי של מגרון, בג"ס עדיף על בג"ץ. יותר טוב בית משפט מצמצם ופורמליסטי ששומר על החוק והסדר ולא מתיימר לעצב את ערכי הצדק של המדינה או לנהל אותה ולמשול בה.

וכאשר בית המשפט מפסיק לנהל את המדינה ולמשול בה, הוא מחזיר את הכדור לידי מי שתפקידו לעשות את זה. בג"ץ החזיר השבוע את שאלת מגרון לידיה של הממשלה, ולמעשה אמר לנתניהו: אדוני ראש הממשלה, תפסיק להתחבא מאחורי כתפינו. אתה אחראי לקבל את ההחלטות ולפתור את הבעיה.