פרשות השבת מְחֻבָּרוֹת - תזריע-מצורע

נֶגַע צָרַעַת

קוּם ְהִתְחַטֵּה בְּבוֹר וַהֱיֵה טָהוֹר
לֵךְ לְךָ קָדִימָה וְאַל תִּסּוֹג אָחוֹר
אַל יְפַתּוּךָ חַטָּאִים לָלֶכֶת אִתָּם
לֵךְ לְךָ לְשָׁלוֹם וְסוּר מִנְּתִיבוֹתָם

אִם תִּנָּגַע בְּסַפַּחַת זֶה נֶגַע צָרַעַת
לֹא תִרְוֶה נַחַת וְסוֹפְךָ אֵין לָדַעַת
וְדַע מָקוֹר הַצָּרַעַת מִלָּשׁוֹן הָרָע
הַנֶּגַע בַּכֹּל יִפְגַּע גַּם בְּמִרְיָם נָגַע

מוּסָר הַשְׂכֵּל שְׁמוֹר לְשׁוֹנְךָ מְרָע
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמַע וְלַכֹּל יִוָּדַע
כִּי תַּזְרִיעַ וְתִטְרַח לִיְבוּל מְשֻׁבַּח
זַרְעֲךָ בְּךָ יִשְׁתַּבַּח וִיְבוּלְךָ יִטְפַח

זריעה וצמיחה ופירותיה

את אשר זרענו קצרנו. זאת ניתן לאמר בכל עת ועדן. כאשר ראשוני הציונים - מבשרי הציונות הגו רעיון חידוש עצמאותו של עם ישראל בארץ ישראל, לא הסתפקו בדבורים, הם גם זרעו את זרעי הציונות ואהבת הארץ. הזרעים האלה נקלטו היטב בארצות הגולה, שם התרכזו כל פזוריעם ישראל. התוצאה הייתה כי הזרעים האלה הצמיחו דורות צעירים, אשר כבר היו מנותקים ממורשת ישראל ומארץ ישראל כי באותה עת הם ראו את עתידם בארצות מושבם. ברם בסופו של דבר הם עזבו את רעיון ההטמעות בארצות מושבם ועלו ארצה להתישב בה. אלה לא עשו זאת, אלא לאחר שהתוו הציונים להם למקומם הטבעי ובכך גם יכולים להפטר מהרדיפות שנרדפו הם ואבותיהם רק בגלל היותם בני עם ישראל . כאמור הם עשו זאת בהשפעת הזורעים רעיון הציונות בדמעה, ואשר בְרִנָּה הם קצרו, והיבול קיבל ביטוי בעליה לארץ ישראל ובהתישבות בה. אלה הם היו פרות הציונות שראשיתה עוד מימי יהודה הלוי , שכתב: אני במזרח ולבי בסוף מערב .ובטא את הכמיהה לארץ ישראל בצורה מעוררת התרגשות.

תזריע - מצורע - טהור - טמא

שתי פרשות מחוברות והן עוסקות כבר במצב בו העם יושב בארצו, אף על-פי שישראל היו אז זמן קצר יחסית אחרי היציאה ממצרים. כבר הוטל על המנהיגים-הכהנים לטפל בשאלות היום יום: בילודה ובנולדים ובאופן הטיפול בהם. דבר זה היה כרוך בשמירה על הגיינה מלאה בכל הנוגע לאשה היולדת: כי אשה תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים . (יב/ב) ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים .(יב/ה). על סמיכות הפרשות שמיני, תזריע, מצורע, אומר רש"י מפי אמורא אחד בשם שַׁמְלַאי שעלה לארץ מבבל ונתישב בלוד: כי בסוף פרשת שמיני דברה התורה על החיה והעוף, מה מותר לאכול מהם ומה אסור לאכול מהם ומיד לאחר מכן בתזריע דבר הכתוב על האדם, זאת כדי להזכיר לאדם כי החיה קדמה בבריאתה מבריאתו. לכן מן הראוי שנתיחס גם לחיה כיציר הבורא על כל המשתמע מכך. כאן המקום להתיחס למושגים שאנו קוראים בפרשות אלו, חיה טהורה וחיה טמאה ונאמר: להבדיל בין הַטָּמֵא ובין הַטָּהֹר, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא נאכלת. (שמיני יא/מז) הכתוב עצמו מסייג את עצמו מן הביטויים טמא וטהור על-ידי זה שאמר: בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא נאכלת. ללמדך כי הבורא ברא את יצוריו ולכולם יש תפקיד בעולם הזה ויש להבדיל בין חמור לפרה או בין צבי לערוד . ואין כאן כונה להדביק ליצורי האלהים טמאה וטהרה, אלא לְמַיֵּן אותן אלה שמותרות באכילתן ואלה שאינן מותרות באכילתן. כך גם בתזריע כאשר הכתוב מדבר על אשה שיולדת בן או בת אומר: על היותה טמאה ועל היותה טהורה, ואין הכונה אלא לימי דּוֹתָהּ, היותה מרוחקת ממגע עם בעלה לבין הימים בהם תהא מותרת במגע , היולדת מיניקה את הילודים שלה בן או בת ובכך אינה מטמאה את הילודים, בגלל המגע של האשה בילדיה מיד בסמוך ללידתה. הטהרה חלה לא רק על היולדת אלא גם על הילוד כשמדובר בבן זכר מקימים בו את בריתו של אברהם אבינו.

הקרבן הוא לפי יכולת הָחַיַּב בו

דברנו על הקרבנות ומה היא הדעה שנשמעת מהתנ"ך מהנביאים בקשר לצורך בקרבנות , זה החל בפרשת ויקרא . הפירוט של סוגי הבהמות שיש להביאם כקרבן שמפרטן הכתוב, אינו זה אלא הכלל, אך היוצא מן הכלל הוא מה שנאמר בין היתר בתזריע לגבי חובת האשה היולדת להביא קרבן במלאת ימי טהרתה לבן או לבת כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תֹּר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. (יב/ו) להקריבו כקרבן. בהמשך נאמר עוד: ואם לא תמצא ידה שֶׂה ולקחה שתי תֹרִים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וְטָהֵרָה (יב/ח) . הקרבן איננו אלא תרומה שנותן מביא הקרבן לכהן על היותו משרת במקדש וצריך להתפרנס ולפרנס, כי לא קבל ולא יקבל נחלה בארץ ישראל.

טהרת הבן הילוד והטהרה בכלל

כשנולד זכר, הכתוב קובע שיש להכניסו לבריתו של אברהם אבינו, הברית שכרת ה' עם אברהם בברית בין הבתרים עוד בטרם ניתנה תורה לישראל. השאלה מדוע חוזר הכתוב פעם שניה על מצוה זו בפרשת כי תזריע. חז"ל אמרו שיש הבדל בין מצוה שנצטוה בה אברהם אישית לקימה בו ובבני משפחתו, לבין מצות התורה שהפכה להיות נחלת הכלל. בעל הטורים נותן למצוה זו חשיבות כאילו נקבעה עם בריאת העולם שנאמר: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם והנה גם בתזריע נאמר: וביום השמיני ימל בשר ערלתו ((יב/ג) . בעל הטורים אומר כי בשני הפסוקים , יש חמש מלים ומוסיף עוד ואומר כי גם מספר התיבות שוה. ( כשהמלה יִמֹּל נכתבת בוו חסרה.) זה אומר כי הדבר כבר נגזר עוד מימי בראשית. אולם הרמב"ם מביא עיקרון חשוב , כי חובת קיומה של מצוה כשלהי זה רק אם נכתבה בפרוש כמצוה שיש לקימה. אין לראות דבר שמשתמע מן הכתוב כמצוה כי הוא מצוה. קיום מצוה או אי קיומה כרוך בשכר וָעֹנֶשׁ , לכן בבואנו לקיים את הכלל המשפטי, החשוב ביותר גם בימינו, נמצא הסבר לכך כי: אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה. משמעות הכלל הזה שרק לפי חוק שחוקק במפורש דנים את האדם לכף זכות או לכף חובה.

הצורך בשמירה על בריאות האדם

חז"ל אמרו במסכת נגעים כי הצרעת שהיא מחלת עור קשה, בשונה ממחלות עור אחרות איננה נגרמת מליקוי גופני, הוא נגרמת מליקוי נפשי. לא נוכל לקבוע בודאות כי מחלה זו היא מחלה פסיכולוגית, כי הדבר כרוך במדע רפואי מוכח. ברם לשם חיזוק תאוריה זו מובא סיפורה של מרים הנביאה , כאשר דברה לשון הרע על משה בקשר לאשתו הכושית צפורה התוצאה הייתה שהיא לקתה בצרעת . ויש עוד משמעות למלים כאשר אנחנו משנים את האותיות כגון מצורע פרושו מצוי ברע , ויש לכך עוד אסמכתאות פרשניות גימטריות כגון: בשינוי סדר האותיות של הצרעת מקבלים את המלים: עת צרה. וה"נגוע" בצרעת, מסתלק ממנו ה"עונג", ועל זו הדרך לגבי המצורע ב"נֶגַע" צרעת , כמי שאבד לו ה"עֹנֶג". רבותינו מָנוּ שבעה עניינים שבגינם באה הצרעת ואלה הם: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות רוח, גזל, וצרות עין. (ערכין ט"ז) והנגוע באחד מהם יהא מחוץ למחנה מושבו. בכך מבודדים את עושה המעללים האלה והחברה מקיאה אותו מתוכה לזמן מוגבל עד שֶׁיִּרַפֵא מחליו זה, או יחזור למוטב.

הָאָדָם וְהָחֶבְרָה כְּאָחִים לְצָרָה
טֻמְאָה וְטָהֳרָה נוֹטִלִים שְׂרָרָה
הָרוֹדֵף אַחַר תַעֲנוּגוֹת וְרֹב שֶׁפַע
יִמְצָא עַצְמוֹ בְּרֶגַע עָמוֹק בַּפֶּשַׁע

שְׁלֵמוּת הָחֶבְרָה בְּנֶפֶשׁ טְהוֹרָה
בְּסִלּוּק הַמְּאֵרָה תִּבְקַע הַנְּהוֹרָא
מַנְהִיג מְדֻמֶּה מִתְהַלֵּך כְּסוֹמֵה
אֶת עַמּוֹ מְרַמֵּה כְּטָמֵא וּמְטַמֵּא

לוּ הַמַּדַּע הִמְצִיא מַשְׁמִיד הָרָע
הָיָה הַנֶּגַע מֻכְרַע וְזֶה חוֹבוֹ פָּרַע
וְהַטּוֹב בִּלְבַד יַכֶּה שָׁרֲשָיו לָעַד
וְזֶכֶר שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לָעַד יֹאַבד