הגידו לא, למעליל העלילות

אנשי ימין שהגורל זימן להם מפגש עם מי שהיה המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן, הפיצו את תחושתם: הוא שונא מתנחלים. זאת הסיבה ש(כמעט) כל עיתונאי/ת הגדיר/ה אותו כ"סדין אדום" של פעילי הימין.

(זאת הזדמנות להזכיר - בלי שום קשר - ששי ניצן נמנה על הצוות החוקר, שהתאמץ לגבש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב"פרשת בר-און-חברון". יחד איתו בפרקליטות, שתי שמאלניות ידועות: עדנה ארבל וטליה ששון. אם מחברים לצוות הזה את החוקר השמאלני סאנדו מזור ואת התקשורת העוינת, מבינים טוב יותר את המוטיבציה של השמאל לשמור בידיו את מוקדי הכוח שמחוץ לקלפי.)

מזה כחודשיים, שי ניצן ממתין לתפקיד הבא. רעיונות נזרקו לאוויר ומכל מיני סיבות לא התגבשו לכדי שיבוץ. בינתיים הוא "מגרד ביצים". לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שעד שהבשורה תגיע, שאלת התפקיד הבא היא ההרהור הראשי שלו.

מבחינת השמאל, כל תפקיד שיכיל כוח "לטפל" בחשודים מהימין, יתקבל בברכה. מבחינת הימין, יציאה לשוק הפרטי תשחרר אנחת-רווחה. העיתונאי אמיר אורן החליט שניצן נחשב לאחד המועמדים המובילים לתפקיד ראש אגף החקירות במשטרה (הארץ, 6.4.12). מי שקרא את מה שכתבה טובה צימוקי (ידיעות אחרונות, 17.4.12), הבין שבינתיים לא נמצא תפקיד שיהלום את כישוריו (?) של ניצן.

הביתה! בבושת-פנים!

הלכתי לארכיון וחזרתי עם מסקנה: שי ניצן (היה) צריך ללכת הביתה (מזמן)!!! בבושת-פנים. הקשיחות של המערכת כלפי הכתומים בימים שקדמו לעקירה חרגה מכללי המשחק הדמוקרטי. השיא היה: הפצת עלילה כלפי מתנגדי הגירוש על התזת סודה קאוסטית על כוחות הביטחון. העלילה תכליתה אחת: הבאשת ריחם של הקורבנות.

אמון הציבור הוא מקור הסמכות הראשי של כל משרת ציבור. שי ניצן לא נהנה מאמון הציבור. מאחר שכך, מגיע לנו שניהנה מפרישתו – גם אם היא מגיעה באיחור ניכר...