שפוט השופטים

בשנה יש כ-250 ימי עבודה. נניח שעלינו להפחית מהם את חול המועד, חנוכה ופגרת בתי המשפט. עדיין נותרו כ-200 ימים בהם יכול היה אליעזר גולדברג לפרסם את הדוח השנתי שלו. אז למה דווקא היום (ג', 1.5.12)? למה דווקא ארבע שעות לפני פרסום הדוח השנתי של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס?

לא נראה שגולדברג רצה לגנוב את ההצגה ממי שירש אותו-עצמו בתפקיד המבקר, אלא דווקא להפך. אולי המטרה הייתה להצניע את הדוח על השופטים, משום שלכל מי שמעט שכל בקודקודו - ולגולדברג יש הרבה שכל - ברור שאמצעי התקשורת יעסקו הערב ומחר בהרחבה בדוח המבקר, ולפי חוקי הפיזיקה יישאר הרבה פחות מקום לדוח של נציב התלונות.

תאמרו: הרי לא סביר שגולדברג רוצה שפרי עמלו - 140 עמודים עם טבלאות מושקעות וגרפים צבעוניים - ייבלע ויעבור כמעט ללא תשומת לב. יכול להיות. אך אולי גולדברג - שבעצמו היה שופט בבית המשפט העליון - לא ממש רוצה שהפאשלות של עשרות שופטים יזכו לתשומת לב של ממש. אולי.

רק 10% מהתלונות שביררה אשתקד נציבות תלונות הציבור על שופטים נמצאו מוצדקות. בשנת 2010 המצב היה דומה למדי, עם 13% תלונות מוצדקות. לשם השוואה: נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה מצאה אשתקד כמוצדקות 29% מהתלונות שהוגשו לה, לעומת 28% בשנה הקודמת. ואילו הפיקוח על הבנקים דיווח על 26% תלונות מוצדקות ב-2011, גם כאן - עלייה של 1% לעומת 2010.

עכשיו, יש שתי אפשרויות: או שהשופט הממוצע הרבה יותר טוב מאשר עובד המדינה הממוצע והבנקאי הממוצע, או שנציבות התלונות על השופטים נוקטת בגישה מקלה יותר מאשר עמיתיה במשרד מבקר המדינה ובבנק ישראל. ואולי שני ההסברים נכונים. בכל מקרה, הפער הזה אומר דרשני ומעורר תמיהות.

אם כבר הזכרנו את מיכה לינדנשטראוס, חייבים לומר שהוא חולל מהפכה בביקורת המדינה כאשר החל לפרסם את שמותיהם של האחראים למחדלים שהוא מגלה. האחריות הרבה יותר גדולה כאשר יש לה כתובת. אז מדוע גולדברג אינו מפרסם את שמות השופטים בהם מדובר? הרי המתלוננים יודעים במי מדובר, השופטים ודאי יודעים במי מדובר - ורק הציבור, שהוא הלקוח של השופטים, אינו יודע דבר.

במה מותר השופטים מן השרים, המנכ"לים וכל יתר עובדי המדינה החשופים לביקורת אישית? אם כבר, אז יש יותר מקום לפרסם דווקא את שמות השופטים - דווקא משום שאינם עומדים לבחירה וכמעט שלא ניתן להדיחם. לכן, חשיפת מחדליהם היא כמעט האמצעי היחיד שיש בו כדי להטיל עליהם את המורא הראוי של החוק והאתיקה.

באופן כמעט קבוע, מככבים בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים בדוחות של נציבות התלונות. השנה אומנם ירד בצורה חדה שיעור התלונות המוצדקות כנגד הראשונים, אך נותר גבוה מאוד שיעורן כנגד בתי הדין הרבניים האיזוריים. שני דברים משותפים לערכאות הללו: העניינים הנדונים בהם וסגירת דלתותיהם.

בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים דנים בנושאים הרגישים והכואבים ביותר: זוגיות, ילדים, ירושות. לכן, חובה על היושבים בהם להיות בעלי מזג שיפוטי עילאי. הדיונים בהם מתקיימים בדלתיים סגורות ואין עליהם ביקורת ציבורית. לכן, חובה על היושבים בהם להיות המוכשרים ביותר. האם זה כך? איננו יכולים לדעת, בגלל החיסיון. אבל דוחות נציב התלונות מלמדים, שלא זה המצב - ודאי לא בבתי הדין הרבניים, בהם חלק ניכר מהמינויים הם פרי דילים פוליטיים. זה מחייב טיפול שורש.

בית הדין הארצי לעבודה מופיע באופן קבוע בתחתית דירוג התלונות, הן בכלל והן המוצדקות. בשנת 2010 התקבלו ארבע החלטות בנוגע לערכאה זו, ובשנת 2011 - שש החלטות. אף תלונה לא נמצאה מוצדקת. וזה לא בגלל שעורכי הדין העוסקים בתחום העבודה מתלוננים פחות: בתי הדין הארציים סופגים עשרות תלונות כל אחד, והם נמצאים בצמרת עם 24% תלונות מוצדקות ב-2010 ו-19% בשנת 2011. אין זאת אלא שבית הדין הארצי פשוט עובד נכון. ועל זה מגיעה לו מילה טובה.