מה קורה שם במקרים הללו שבהם אנחנו פוגשים את עצמנו? ברגעים הנדירים הללו שבהם אנו לוכדים את ההכרה שלנו, מה באמת קורה שם? כשאנו בוהים באיזה אזור במקום בחפץ והפוקוס מטושטש, או כאשר אנו עוצמים עיניים לכמה רגעים ונרגעים לחלוטין כמו היינו מונחים על ענן עשוי צמר-גפן.
מה באמת קורה שם ברגעים הללו?
אלה רגעים של ריק. לא ריקנות אלא ריק. ריק מחשבתי. אלה הפעמים שבהן כאשר אנחנו דופקים בדלת, סופסוף יש מישהו בבית והדלת נפתחת. את הדלת פותח לנו ה"אני" האמיתי שלנו. אנחנו פותחים לעצמנו את הדלת, ומארחים את עצמנו למשך זמן מה, בסלון הפרטי שלנו שבו אנו מתייחדים עם עצמנו.
אלה רגעים שבהם למרות הרעש וההמולה שסביב, ואף על-פי ולמרות הכל, אנחנו מוצאים איזו פינה של שקט פרטי משלנו, מין פשטות של חוויית הוויה. הרעש סביב אינו מרעיש. המראות מסביב אינם מסיטים את מבטנו, רכבת המחשבות עצרה בתחנה והקטר אינו משמיע קול. רגע שלנו עם עצמנו.
זה יכול לקרות בערב על המרפסת עם כוס תה, וזה יכול לקרות באמצע יום עבודה במשרד כאשר אנשים בישיבה מפטפטים עצמם לדעת. זה יכול לקרות באמצע אימון יומי של ריצה בפרדס, וזה יכול לקרות כאשר אנחנו עומדים בפקק עמוס, מחשבים בעד כמה זמן איחור נצטרך להתנצל. כשזה קורה, זה קורה מעצמו, לכל הפחות עד שלומדים לגרום לזה לקרות.
ברגעים הללו העולם עוצר מלכת. הרגעים הללו נחווים כמו אותם רגעים בסרטי קולנוע, בהם הבמאי המוכשר מאט את הקצב, הקולות באולם משמיעים הלמות לב, פולסים של דופק מאטים וגוברים על שאון הסצנה, הכל זורם לאט יותר, ברור יותר, ממוקד יותר. רגעים של הכרה צלולה.
תחושת הזמן מאבדת את רצף השנתות המוטבע על הסרגל שלה. אלה יכולות להיות שניות ספורות, הן יכולות להתארך למשך דקות ארוכות, ומי שמתרגל מדיטציה יכול לשהות במצב הזה במשך שעות רבות. משך הזמן משתנה, תחושת הזמן משתנה, אבל ההרגשה היא אותה ההרגשה. זהו זמן של חיבור בינינו לבין עצמנו. ברגע הקודם אני אינני, וברגע הנוכחי - הנני.
בזמן הזה אנחנו מחוברים. מחוברים לאנשהו. מחוברים למשהו. ההוויה הנוכחת תמיד, עוקפת את תפישת המציאות שלנו, עוקפת את הרגשות, את המחשבות, את כל מה שמסיט אותנו במהלך חיינו מן החיבור לעצמנו האמיתי שמתחת לרגשות ולמחשבות. לאני האמיתי שלנו. לברייה הטהורה והנקייה שהגיעה לעולם הזה ולבשה את גוף האדם.
זו נקודת חיבור. זו תחנת תדלוק שבה האני האמיתי שלנו מתחבר לכמה רגעים אל ההכרה הפתוחה, אל הבריאה, נושם כמה נשימות, בודק דופק, מזין אותנו בזיכרון מחודש של מי שאנו באמת, כמו אצבע אלוהים או כמו מסר מעולם אחר שמביא אדם אהוב שנפרדנו ממנו בעת שהלך לעולם הבא. אצבע הבריאה נוגעת בנשמתנו, עוקפת את נפשנו ואת מחלות הנפש שלנו, את הדאגות, את הפחדים, את האשליות, את התקוות. אצבע הבריאה נוגעת, מנשקת, והולכת.
ברגעים הללו, שנים יכולות לעבור מול עינינו כהרף עין, או שהרגע הנוכחי פשוט קופא ועומד מול עינינו כאילו הזמן עמד מלכת. ברגעים הללו אנו מסוגלים להתחבר לכל מה שעולם הרגש ועולם השכל שלנו אינו מסוגל להבין. המציאות נראית לפתע מזווית אחרת. שונה. פרטים שלא הסתדרו קודם לכן מתחברים כעת זה לזה כאילו נולדו כך, באופן הטבעי ביותר. הבריאה מתגלה במלוא יופייה ועוצמתה, והכל לפתע נראה ברור, נכון, מוחשי ועם זאת על-חושי, אל-חושי.
כמו פרפר אשר חג מעלינו לפתע ואז הולך לו. לעיתים נוחת על מצחנו ונח ולעיתים מלהטט בכנפיו לשנייה ואז ממשיך הלאה. אלה רגעים שאי-אפשר לאחוז בהם, אי-אפשר לתפוס אותם, אי-אפשר להתמקד בהם ולפענח את פשרם או לנסות ללכוד אותם על-מנת שיימשכו לנצח. הרצון ללכוד הוא התערבות של עולם המחשבה והרגש בעולם שבו מחשבה ורגש הם חסרי משמעות.
ברגעים הללו, מי שאנו באמת, מדבר עם מי שאנו כעת באותם רגעים, שיחה אמיתית ללא מילים. למילים אין שם שום תוקף, אין שם שום משמעות, המילים מפריעות ורגע הזה להיות שאז הוא נעלם. ברגעים הללו, מי שאנו באמת, חובר אלינו מבעד למחשבות, עוקף את הרגשות, חודר ללא מילים, נוגע בלי לגעת, מצייר לנו חוויה בלי צורה, מטפל בפצעים שפערו בנו החיים, מאחה את הקרעים שהותירו בנו הרגשות והמחשבות, משאיר אבק כוכבים אלמותי שמאיר כמה פינות חשוכות של חינוך שהוטמע בנו, של תרבות עכשווית שמלווה אותנו, של אשליות שמלוות אותנו בדרכנו במסלול החיים, לעיתים אף מאשש את מה שידענו כל הזמן אך שכחנו עם השנים - האני האמיתי שלנו הולך איתנו גם כאשר אנחנו איננו הולכים איתו.
לפני זמן מה, שלחה אלי הבריאה מורה דרך. המורה הציע ללוות אותי במסע המרתק לגילוי ההוויה הזו. זהו מסע, אותו מציעה הבריאה לכל מי שצועד בדרך החוויות הללו. מורים רוחניים שלי מן העבר נהגו לציין תמיד את האמרה שתלמידים רוחניים לומדים עם הזמן לקבל אך לעולם מתקשים להשלים עמה: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".
המורה שלי, הגיע. זהו אושר לאין קץ לא רק משום שהמורה הגיע, אלא בעיקר משום שהגעת המורה מלמדת שהתלמיד כבר מוכן.
תודה
גילבר, הזכרת לי שאני בכיתה. יאללה, תראה, אפילו עשיתי שיעורי בית ואני כבר מחכה לשיעור הבא.
כיפורים כְּפורים 
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
