בעידן שבו בני אדם מסוגלים לגייס מיליונים למחאות ולהפגנות כדי שקולו של האזרח יישמע בגבולות מדינות, בעידן שבו הרשתות החברתיות והאינטרנט פורצים גבולות ומחסומים כדי שהעולם יידע על רצח המונים, מחוץ לגבולות. בעידן שבו ישראלים מודיעים לעם האירני שישראל אינה אויבת של העם, ואירנים משיבים במסרים דומים- זה העידן שבו העם בישראל חייב לפרוץ את החומות הנפשיות ושדות המוקשים של העוינות בין הישראלים לבין הפלשתינים. זאת מעל לראשי הממסד. מסרים לא מכירים גבולות. אולי שלום בין העמים יהיה פתח לשלום בין ממסדים. זאת לפני הבחירות וביתר שאת אחריהם.
זה כמעט חצי שנה מצויה במחשב שלי ראשית טיוטא לפוסט שקורא לישראלים לארגן ולערוך טיולים בשטחי הרשות הפלשתינית כדרך לקרוב לבבות בין שכנים ולנפץ את החומה הפסיכולוגית שהממסד בנה.לי אין דבר כנגד גדר ההפרדה,אשר מיקומה הסופי ייקבע בהסכם שלום. גם אז עליה להישאר על-כנה. כפי האמרה ששכנים טובים יש ביניהם גדר. בשעתו העבירה הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן קבוצה של כמה נשים פלשתיניות לביקור קצר בישראל, ונחקרה אחר כך בשל העברת פלשתינים שלא כחוק. והנה בגיליון פסח של
הארץ קבלתי תזכורת פרי עטה של אילנה המרמן תחת הכותרת "מחשבות עגומות בחג החרות - החיים בכלא משני עברי החומות", ואביא כאן קטע מתוך המאמר, בהנחה שמי שירצה לקרוא את כולו ימצא אותו בארכיון הארץ (12.4.2012).
"עניין לנו עם בני אדם ולא עם מחבלים. כן, יותר משני מיליון וחצי בני אדם חיים מן העבר האחר של הגדרות והחומות. משפחות על ילדיהם וזקניהם ורובם מבקשים להם בראש וראשונה חיים נורמאליים, כמונו: פרנסה ומוסדות חינוך ובריאות נאותים ומקומות לבלות בהם ולרובם אין. אבל רוב הישראלים לא רואים אותם, והשלטונות והרשויות עושים ככול יכולתם כדי שלא יראו. ארץ לא נודעת היא ארצם, ארץ עוינת. הכבישים המהירים בה דוהרים להתנחלויות, הכפרים מוסתרים מאחורי חומות ומחסומים ורק מקצת משמותיהם כתובים על שלטי הדרכים. התקשורת ממעטת לתאר את חייהם תחת השלטון הצבאי". מעבר לשפה הציורית משהו, מתוארת כאן מציאות קשה. הגטו, שעליו כה הרבה שמענו (וחלקנו חווינו אותו) הוא בעצם כאן על ידינו. ומאחורי הגדר והמחסומים נמצאים הפלשתינים שהם לא פחות ולא יותר מאשר בני אדם כמונו. עם אותן דאגות, אותן חרדות, אולי פחות שמחות ושביעות רצון. המרמן מזהירה מפני פיצוץ, לא של מטען צד, אלא פיצוץ ענק של אוכלוסיה שנתונה במצור והיא בסופו של דבר תפרוץ אותו באין חלופה אחרת. והיא מסיימת:
"אולי, לפני שזה יקרה, הביטו וראו את בני האדם שחיים שם, התגברו אתם, ולא הצבא, על מחסום הפחד,ותיווכחו שהשטח רווי אבות ואימהות, דודים ודודות וסבים וסבתות, ולא מטענים וחומרי נפץ. ועד שזה יקרה, נמשיך חברותיי ואני להביא אלינו נשים וילידם מעבר לחומה, כמעשה אנושי, סמלי וצנוע לדרך הנכונה בעיננו להגן באמת על חיינו כאן". אילנה המרמן אינה "האֵם תרזה" והיא לא מנסה לעטות את הדימוי הזה של צדקנית. היא מדווחת לא רק מה שהיא חושבת אלא מה שהיא עושה. אצלנו בין המחשבה הנאצלה לבין המעשה ארוכה הדרך, וזה אמור גם לגבי הה"פיסניקים" בתוכנו. המרמן נותנת איזה קצה חבל לכל אלה שדורשים שלום עם הפלשתינים, לכול אלה שדורשים צדק, לכול אלה שנושא הכיבוש בגרונם אבל אפס במעשיהם. מה שהיא מנסה לומר הוא: אל תדברו. לכו אתי, או כמוני.
ראוי להדגיש כי הרשות הפלשתינית אינה שטח אויב. ישראל מקיימת קשרים ענפים, כלכליים, מדיניים, ביטחוניים וגם רפואיים עם מוסדות הרשות. נוסעים לשם ובאים לשם, באישור ותחת שמירה. בסיני אין שמירה ישראלית, ואין נוכחות ישראלית. בשטחים - יש. מכאן שניתן לארגן טיולים מאובטחים אל מקומות מסוימים בשטחי הרשות, הן על-ידי מאבטחים ישראלים והן על-ידי מאבטחים פלשתינים. אין כול ספק בלבי שהרשויות הפלשתיניות יסכימו לכך. ככלות הכול - צה"ל נמצא שם. אז מה זה גורע אם יבואו עוד מאבטחים באוטובוסים.
הייתה תקופה שישראלים, גם כבודדים, גם כקבוצות, טיילו במקומות יפים בשטחי הרשות הפלשתינית. סעדו את לבם ונהנו מהכנסת אורחים לבית. לימים, עקב פיגועים ובעיות ביטחוניות, נאסר על ישראלים לעבור את הקווים, איסור שלא חל כמובן על מעבר טאבה, אף שבסיני אין כוחות ישראלים. אולם המצב הביטחוני השתפר במידה רבה הודות לסיכול פעולות עוינות לא רק מצד זרועות הביטחון שלנו אלא גם מצד זרועות הביטחון הפלשתינים ושמירה על ביטחון וסדר בתוך ערי הגדה וסיכול של זרועות הביטחון שלנו. בשום מקרה לא ראינו בפלשתינים אויב לאחר ההסכמים שנחתמו אתם, גם לא בעידן האינתיפאדה שחלף.
יתרה מזאת, כאשר מדובר בתחום התיירות יש שיתוף פעולה בין ישראל לבין ירדן ומצרים, ובאירועים מסוימים כמו חגיגות חג המולד ומועדים נוצריים אחרים יש שיתוף פעולה עם הרשות הפלשתינית. התיירות כיום היא גורם כלכלי אדיר ולא פחות מזה גם גורם הסברתי לא מבוטל, ויש להדגיש כי במקרים רבים גבולות של מדינות מנוכרות מדינית נפתחו בעקבות תיירות ולא כתוצאה ממנה. אם הדבר אמור לגבי ארצות רחוקות, הוא ישים שבעתיים כאשר מדובר בשכנים, מדינות, או רשות כמו הרשות הפלשתינית שעדיין לא זכתה לעצמאות. בהקשר זה היה משמח מאוד לקרוא את הידיעה שישראל, באמצעות המנהל האזרחי, מתכוונת להכפיל השנה את מספר האישורים לטיולי פלשתינים במדינת ישראל. מדובר בקבוצות מאורגנות של ילדי בית ספר, קבוצות נוער אחרות שרוצות לבלות במקומות שונים בישראל ובעיקר על שפת הים וגם במקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות. זאת לאור השיפור במצב הביטחוני בגדה, ומדובר בקבוצות משטחי הרשות , ולא מעזה.
טיולים מאורגנים
אשר לחשש הביטחוני, שאני לא מזלזל בו, בשעתה התפרסמה כתבה מאת הפרשן הצבאי-ביטחוני של הארץ ראובן פדהצור. בכתבה הוא מציין את ההערכה הרבה בקרב גורמים ביטחוניים בישראל לפעילות של זרועות הביטחון של הרשות, פעילות שמנעה הרבה פיגועים בישראל. ככה הוא כותב בין היתר:"
גולת הכותרת, לפחות מנקודת מבטה של ישראל, היא הצלחתם של כוחות הביטחון (הפלשתינים- צ.ג)
בחשיפת התארגנויות טרור ומה שחשוב לא פחות הוא שהם מדווחים לישראל בכול פעם שיש חשיפה כזאת. פגישות קבועות מתקיימות בין קציני צה"ל עד לרמת אלוף הפיקוד ובין מקביליהם במנגנוני הביטחון של הרשות. המאפיין את הפגישות האלה, בשונה מן הפגישות בעבר, הוא שהקצינים הפלשתינים הפסיקו לדבר על פוליטיקה והם מתמקדים אך ורק בנושאים צבאיים מקצועיים..." אני משער שאם מדובר היה ביחסים דומים בין זרועות הביטחון של ישראל לבין מדינות שמועדות לתיירות ישראלית, מספר ההתרעות כנגד ביקורים בארצות אלה היה מועט. משום כך במצב כזה יש לתת את הדעת, לא רק בכל הנוגע לביקור פלשתינים אצלנו, דבר חשוב מאין כמוהו, אלא גם לביקורים של ישראלים בכמה מקומות שבהם קיים שקט.
הגדה שקטה יותר מסיני
בשלב זה לא מוצע שהביקורים יהיו של בודדים אלא של קבוצות מאורגנות, כמקובל ,עם הסדרי מעבר, בליווי אנשי ביטחון ומדריכים ישראלים מכאן ואנשי ביטחון ומדריכים פלשתינים משם. על קבוצות מאורגנות כאלה יש שליטה בכול הנוגע לקשר, לביטחון וסידורים מעשיים. אני, כאמור, לא מציע לזלזל בהתרעות של זרועות הביטחון על הימנעות מנסיעות למקומות מסוימים ולנקוט אמצעי זהירות במקומות אחרים, כל עוד זה אינו גורף. יחד עם זאת, העובדה שמספר פעמים היו התרעות כאלה לגבי סיני למשל, וישראלים רבים יצאו לשם חרף האזהרה, זה לא אומר שההתרעות היו חסרות בסיס. זה אומר בין היתר כי זרועות הביטחון של מצרים לקחו ברצינות את האזהרה וגם הם נקטו אמצעים למניעת פגיעה בתיירות הישראלית. זה היה המצב בתקופת הנשיא מובארק. מוקדי התיירות של הישראלים היו ידועים היטב לזרועות הביטחון המצריים. באותה מידה מוקדי הסיורים של הישראלים בגדה היו ידועים מצוין לזרועות הביטחון של הרשות. הפעם לאחר ההפיכה שטחי הרשות בטוחים יותר מאשר סיני.
יש מקומות תיירותיים יפים כמו יריחו, שהייתה פעם אטרקציה תיירותית גדולה לישראלים בחורף, עוד לפני שקם הקזינו. יש את בית לחם, עיר יפהפייה, גם אלמלא קדושתה לנוצרים. יש עיר מעניינת כמו רמאללה. כמובן שכצעד ראשון וכשלב ניסויי צריך להסתפק תחילה בכמה מוקדים. מי שרצוי שייזום זאת, זה לא הממשלה או משרד התיירות, אלא סוכני תיירות, בתמיכת השלטונות.
מיזם כזה יתרום גם לכלכלה במישרין, ובעקיפין לצעדי פיוס ולשלום. מלחמות מכריזות ממשלות. גם על הסכמי שלום חותמות ממשלות. אבל שלום אמיתי הוא שלום בין העמים. אין כמדומני מרשם טוב יותר לפיוס בין העמים אם מלמטה הם לומדים להכיר אחד את השני, בייחוד כאשר מדובר בשכנים כמונו והפלשתינים, וזאת באמצעות ביקורים הדדיים. זאת פריצת גבולות מסוג אחר.
אמנם שר החוץ שלנו,
אביגדור ליברמן, ממליץ לנתק כל קשר עם הרשות הפלשתינית, עוד לקראת חודש ספטמבר שבו הוא מנבא שהפלשתינים ייצאו נגדנו במלחמה. בינתיים "המלחמה" תהיה כאן במערכת הבחירות לקראת "ספטמבר הלבן" אבל אילו זה תלוי היה באביגדור ליברמן הוא מן הסתם היה ממליץ לנתק את הקשר עם כול העולם, למעט אולי, עם רוסיה של פוטין, המודל שלו למדינה מסודרת.
הרשות הפלשתינית, כאמור, אינה שכן עוין. בתחומים מסוימים, בעיקר בנושאי בריאות, תרבות ואומנות, ישנם קשרים ואף ביקורים הדדיים, אבל כל אלה עם התועלת המעשית שלהם אינם חלופה לקשר במישור האנושי. הערבים מצטיינים בקבלת פנים חמה לאורחים, מאכלים שונים שלהם אהובים על הישראלים. מלבד הערך של הקשר יש גם ברכה כלכלית, והניסיון מלמד כי אינטרסים כלכליים קובעים במידה רבה גם התנהגות של גופים מקומיים, כמו סוחרים בעלי מסעדות וכיו"ב, שלא לדבר על גופים כלכליים אינטרסנטיים שיש להם עניין להרחיב את עסקיהם. אפשר לנסות. בשלב זה צריך רק לבקר, ביקורים הדדיים. גם היתר אנו נעשה - ולא הזמן. הוא לא עושה כלום, אם לא עושים בו.
איך מארגנים נסיעות
למי שאינו יודע, "מצעד החיים", שהפך חלק מן הפולחן של יום הזיכרון לשואה הוא יוזמה של סוכן נסיעות ממולח ופוליטיקאים. מכיוון שיש כמה שטוענים לכתר הזה אני לא מזכיר שמות. אבל ביסודה, זאת הייתה יוזמה מסחרית, שקשה היה שלא להיענות לה. אחרי הכול ביקור באושוויץ של אנשים צעירים שלא עשו הכרה עם השואה לא בחוויה אישית ולא בהקניה באמצעות מערכת החינוך ופשוט יצאו ל"שטח" עצמו. את דעתי על המעמד הזה הבאתי במספר הזדמנויות ולא אוסיף מלבד הערה נוספת שבכל הפעילות הסובבת פולחן זה, יש משום מעשה שמנוגד למסורת היהודית. או כפי שהתבטא פרופסור יהודה באואר לנוכח אי אלה חזיונות במעמד הזה, כולל הרמת דגלים או ספר תורה. "אושוויץ", הוא אמר לי, "היא המצבה הגדולה ביותר עלי אדמות ובבית העלמין או שעומדים בדומיה או שמתפללים ונושאים נאום אזכרה. לא מניפים דגלים ולא כרזות". אבל הבאתי זאת אך ורק כדוגמה לאיך ניתן לארגן מסעות לשטחים.
אולי איזה סוכן ממולח יגלה שבצד "קבר יוסף", שלדעת ארכיאולוגים רבים הוא מקום קבורה של איזה שייח' ערבי, ישנם עוד אתרים דומים של שופטים, נביאים ועוד קדושים, ואז ניתן יהיה לארגן מסעות לקברי קדושים, מלווים באנשי ביטחון. או לחלופין, אפשר לארגן טיולים של תושבים פלשתינים למקומות שונים נחשקים מאוד, בעיקר מקומות שיש בהם ים, שכן למעט רצועת עזה, ביהודה ושומרון אין ים. זה יהיה מקור להכנסה לצד מוצרים שונים שאנו מוכרים לפלשתינים. הפעם נמכור להם גם רצון טוב וכמיהה לחיות בצדם בשלום.
בצד המעשי צריך איזה יזם שמתמחה בתיירות וצריך כמה אנשי ציבור או פעילים לארגון אירועים בפייסבוק לשם הכרה הדדית של ה"פנים" שלהם ושלנו. יש אדם שאני יכול לחשוב עליו שנוטל יוזמה בכוון הזה: נפתלי רז - ציוני, אידיאליסט, מכיר את ישראל ואת ארץ ישראל והוא בעיסוקו מדריך טיולים עם נשמה ומחויבות חברתית. ואולי תקום איזו תנועה שתניף את הדגל: "אנו רוצים שלום בין עם ישראל לבין העם הפלשתיני". העצרות והצעדות לא יתקיימו ברוטשילד או בכיכר רבין אלא על הגבולות.
להיות אופטימיים
רשימתה של אילנה המרמן היא פסימית. היא מזהירה :
"לא נוכל לכלוא בצינוק את כל העם היושב בכלא הגדול שבגדה וברצועת עזה. הוא יתקומם שוב באחד הימים, ויום אחד לא תהיה לנו תקומה עוד". חזון אפוקליפטי. גם אני ברשימותיי נוהג להזהיר מפני השלווה המדומה. אבל זאת תקופה שבה מנהיגינו זורעים פחד וקוצרים חרדה, והיא באה לידי ביטוי בהסתמכות על המנהיג התקיף. זאת, גם אם המנהיג אינו תקיף כלל אלא מתחזה לכזה. זאת תקופה שבה שר הביטחון קובע שאם הציבור ייתן קולו למפלגתו, מפלגת "העצמאות", הוא יהיה שר הביטחון. כלומר הוא ידאג שאנו נוסיף לחיות על חרבנו. בתקופה הזאת, חובה להיות אופטימיים. כלומר עלינו לקוות שהעם ובעקבותיו המנהיגים (ההיפך מכפי שהיה פעם) יתעשתו לנוכח המציאות ויגידו: "עד כאן". או כפי שאילנה המרמן עושה (ולא אומרת): מכאן אנו נפרוץ את הגטו. שאם לא כן, ישראל היא שתיהפך לגטו בעיני העולם, גם אם אנו נאמר (כמו העיתונות האנגלית בשעתה עקב סערה גדולה שפקדה את האי) שהעולם מנותק.
אינני רואה בזה חלום בלתי אפשרי. אבל אני מוכן להיות דון קישוט אשר חלם את החלום הבלתי אפשרי. את המנטרה הזאת אימצו יזמים גדולים, בין היתר בארץ. הם הגשימו חלום בלתי אפשרי. בעצם כולנו כאן הגשמנו את החלום הבלתי אפשרי. להקים מדינה, לקבץ את הפזורה ולמזג אותה לעם. במידה רבה הפלשתינים למדו מאיתנו את השיעור של המדינה שבדרך. נבוא אליהם כדי לדבר איתם, נביא אותם כדי לדבר איתנו, נזרע אופטימיות ונקצור שלום. yes we can.
