שיחה עם שירת חיים גורי מימים רחוקים

"זֶה הַשּׁוּק הַיָּשָּׁן בְּשִפְעַת מִזְמוֹרָיו, בְּסַכִּין שֶׁבַּגַּב , בְּשָׁפָם הֶעָבוֹת" . ביטוי מצמרר זה משירו של חיים גורי הנושא את השם - "מַסָּע אֶל הָעִיר הַתַּחֲתִית" - מעורר בי מחשבות נוגות. כואב לי לקרוא עברית מובסת היוצאת מתחת עטו של משורר אהוב עלי. אני בקשתי לראות בשורה הזו כדור תועה שנפלט בשגגה מנשק מגן. לצערי, ככל שאני חוזר אל צרוף המלים המצוטטות , אני חש מטחי ירי של לאומנות בוטה , שהיום אנו אוכלים את פרות הבאושים שלה , כשחלקן הן כבר פירות תרעלה במעגלי הדמים , החוזרים ונשנים ופוקדים אותנו גם באלה הימים .

זה כבר לא כדור תועה, כש"לְשָפָם הֶעָבוֹת" מתלווה התפייטות של משורר מוערך, החובט בשפה העברית, פוצע אותה ומבייש אותה בכותבו - "עִיר פּוֹשַׁעַת, הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת צְרִיחִים" . זה מה שהיה לחיים גורי לומר לכתובתה של אוכלוסיה החיה בעיר התחתית למרגלות הכרמל בשנות הארבעים של המאה הקודמת

כואב לי שאפילו חיים גורי עלה על שרטון של שירה, המעגנת דפוסי דה-לגיטימציה לגבי האחר , החי בתוכנו בחיפה התחתית . והאחר - זו אוכלוסיה ערבית שחיה בחלקה האחר של אותה עיר . הסטריאוטיפים השליליים של דה-לגיטימציה , שליוו את העם היהודי ופגעו בו תקופה ארוכה שם(!) , מועצמים כאן(!) בשירה של משורר עברי , היורה לעבר עם שלם בהכללה מתנשאת בעברית מובסת וגסת רוח .

אודה, שקשה לי לכתוב שורות אלו, כי אני אוהב את שיריו של חיים גורי. אך דווקא בימים אלו, שאנחנו מתבצרים בעמדת הכובש ושבויים באמירות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" , קשה לי לקרוא שורות של משורר, שלמעשה מצדיקות מעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה. בשיר "בְּדֶרֶך בְּאֵר שֶׁבַע", שפורסם ב-1949 מצדיק חיים גורי "עֶבְרַת לוֹחֲמִים נֻקְשָׁה , סְמוּקַת דָּמִים" , כי הרי הם באו ל"קֶרֶת הָאוֹיְבִים ! פּה גְּוִיָתֵךְ מוּטֶלֶת . וּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ, עִיר, אֵין זִיעַ. עָשָׁן שָׁחוֹר עוֹלֶה. מַּפַּץ קִירוֹת וּבַיִת".

לכן ישנה אצל חיים גורי הבנה והצדקה לפורקן של מעשים, שאסור לעשותם בחברת בני תרבות . לצערי, זה הנרטיב , שראה את באר שבע וכן את חיפה התחתית - את תושביהם הפלשתינים - כבני "עִיר פּוֹשַׁעַת, הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת וּצְרִיחִים" . אני ניצב אל מול הנרטיב הציוני תוך כדי התעקשות לראות את בן העם הערבי לא "כִּבְנֵי עִיר פּוֹשַׁעַת" , אלא כפי שראתה אותם המשוררת האהובה עלי חיה קדמון בכותבה "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ" .ֹ

כל מעשה של פגיעה באוכלוסיה אזרחית הוא פשע בלתי נסלח. כשם שחובה להוקיע את רוצחים שפלים, שרצחו את בני משפחת פוגל בשנתם במטותיהם, ילדים והורים, חובה עלינו להוקיע מתוכנו שירה המגלה הבנה והצדקה למעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה.

כשנה לאחר שפורסם השיר "בדרך לבאר שבע" מפרסם חיים גורי בשנת 1950 , כבר אחרי המלחמה את "סוף הקיץ". כאן חש חיים גורי את הצביטות הראשונות של המלחמה "אֶל פֶּרֶא בֻּסְתָּנִים , אֶל נוֹף אֲשֶׁר אָבַד " נוף שהפך ל"צִיַּת קוֹצִים צְרוּבָה" . ובחלוף השנים ב-1954 ב"זיכרונות העבר הקרוב" הצבר חיים גורי עורך חשבון נפש . חשבון נפש שיש בו צער, כאב וחרטה על הפגיעה ועל החורבן שהביא על הנוף האנושי ועל נוף הטבע . המשורר שכאב את מות רעיו לקרב חש במרחק של שש שנים לאחר אותה מלחמה גם את כאבו של האחר . חבל שבעיצומה של המלחמה לא אמר ולא כתב חיים גורי "רָצוּי לוֹמַר אֲחֶרֶת, לַעֲשׁוֹת אֲחֶרֶת, אוּלַי לא מְאוּחָר" . חבל שאמירה זו התמהמה ונאמרה רק ממרחק של עשרות שנים בשנת 2002.

החזיונות והביעותים - החודרים לשירתו של חיים גורי אודות יום פירעון החוב והנקם על "בֻּסְתָּנִים שֶׁקוֹצֵיהֶם גָּבְהוּ ...חַלּוֹנוֹת רֵיקִים וְאֶבֶן חֲרוּכָה. זֶה כְּפָר מֵתִים" - יוצאים באלו הימים מ-ד' אמות של אמירה שירית בשירי "סוף הקיץ" . אנחנו רואים אותם כבר יום יום במאבקם הנחוש של פלשתינים במחסום קלנדיה מול זרנוקי מים , מול ירי של חיילי צה"ל על פלשתינים בגדרות בצפון ומול פרובקציות של יחידת "המסתערבים". האמירה השירית של חיים גורי, החוששת מתגובת זעם צודקת, קורמת היום עור וגידים ברחוב הפלשתיני המפגין ומביע את כמיהתו לכינון מדינה פלשתינית .

בשיר "מפה" מתוך "זיכרונות העבר הקרוב", שכתב חיים גורי מספר שנים אחר המלחמה , ניתן לחוש נימת חרטה וכאב על הרס הנוף, הבית והבוסתן תוך מתן ביטוי לחשש מיום נקם, שעלול לפקוד אותנו. חיים גורי, ולצערי, ציבור גדול בישראל עבר שנים של הדחקה, כי מדובר בצו גורל - "אֵין מָנוֹס מִכָּל אֲשֶׁר הָיָה , וְזֶה חַיָּב הָיָה לָבוֹא וְלִהְיוֹת", כפי שבא לידי ביטוי בשיר "כובד" (1954).

כנגד הגישה שנתקבעה, כי לא הייתה ברירה, ולא היה מנוס, אני מבקש ברשימה זו להתייצב ולומר בנחישות כי היה מנוס מכל אשר היה. לא הייתה הצדקה לגרש במבצע "דני" תושבים ילידים מרמלה ומלוד. כך בשורה של מבצעים נוספים בהם גורשו אזרחים מבתיהם. בכל מלחמה יש מנצחים ומנוצחים. גם במלחמה הזו היה מנצח ומנוצח, שחלקו הארי נס מביתו.

אחריות לתוצאה האומללה יש גם להנהגה מדינית כושלת של המנוצח. אך בתום מלחמה זכותו של המנוצח לבטא את כמיהתו לחזור לביתו וחובת המנצח לפתוח לבבות למצוקת המנוצח. מי שמבקש באמת ובתמים להגיע להסדר או להסכם חייב להכיר בזכויותיו של המנוצח.

אינני בא לתקן עוול של האחד על-ידי יצירת עוול לאחר . אך בהסכם של אמיצים ניתן להתגבר על משוכה זו. בכך שישראל תכיר , שגם לה יש אחריות . בעצם ההכרה טמון המוצא להחלצותה של ישראל ממעגל האימה.