פרשת "בהר" - קריאה לשוויון חברתי

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" (ויקרא כ"ה 25) המחוקק בפרשת "בהר" מתגלה במלוא שיעור קומתו הערכית - מחוקק בעל תודעה שוויונית חברתית - הרגיש לנפילה וקריסה של כל אחד מבאי החברה. יש לראותו כאל אח לכל באיה, אח שחובה על החברה לחלצו ממצוקתו. זו חברה המאופיינת בגילויים של סולידאריות חברתית.

לפנינו פרשה החותרת ללא ליאות לא לפרום את המערכת החברתית השוויונית של הבעלות על האדמות, שחולקו לכל בני ישראל. החלוקה הראשונית הייתה שוויונית ועליה אנחנו מצווים לשמור לצמיתות .

מצוות היובל, שהיא אחת משיאי הפרשה, טומנת בחובה הבנה של צורך ביצירת תשתית שוויונית בבעלות על אחד ממשאבי היסוד של החברה הישראלית - הקרקע ועל כל מה שטמון בה בקרקע.

כשנפרמת החלוקה השוויונית בעטיין של נסיבות כואבות, החוק דורש שבסופו של דבר הנחלה תחזור לבעליה. גם אם אדם נאלץ למכור את אדמתו, האדמה חייבת לחזור לבעליה ואין מקום לתופעה של "מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת וְשָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם". כאילו בעלי ההון "הוּשַֹבְתֶּם לְבַדְכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ה' 8).

חזון היובל הוא גולת הכותרת של השקפה חברתית בפרשת "בהר" ושל חוקת התורה - "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפָּחְתוֹ תָּשׁוּבוּ" (ויקרא כ"ה 10). הנסיגה מהערך השוויוני הזה הניעה נביאים לנבואות התרסה וגינוי חריף בעוצמתו הלשונית .

לפנינו מחוקק, המביא בשורה לחברה. זו חוקה שניתנה לעם שיצא ממצרים, בה כל הקרקעות היו מרוכזות בידי הממלכה. פרשת "בהר" קובעת, שהאדמה שייכת לכל באי החברה - "וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת, כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה 35).

המחוקק, האומר "כִּי לִי הָאָרֶץ", אומר במפורש, שאין מקום לחברה, בה יש ריכוז משאבים ואוצרות קרקע בידי שכבה מסוימת. האדמה היא אדמת האל. אדמה ומשאביה נתונים לכל החברה ולא לבודדים.

פרשת "בהר" פונה אלינו, לא להותיר את ציווי הפרשה אי- שם בחיקן של ספירות שמימיות רחוקות. היא מחייבת אותנו לבנות כאן, עלי אדמות, חברה, המעגנת את דפוסי קיומה על אדנים של סולידאריות חברתית.

מן הראוי להביא את ייחודה של הפרשה, כפי שמלמד אותנו רש"י. רש"י מסב את תשומת לבנו, שנושאי שמיטת קרקעות ודיני יובל בפרשה מובאות במלוא הפירוט כמצוות שנתנו לנו מסיני. זאת בניגוד ליתר המצוות שהפירוט ניתן יותר מאוחר בתורה שבעל פה ובספרות המדרש.

ציוויי פרשת "בהר" והדרישה המרכזית בפרשה "וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת" חייבים להנחות אותנו בבנית ביתנו הלאומי בארץ ישראל, אסור לנו להשאיר ציווים אלו להמשיך לשוטט בין אתיות מתות, שלא הצליחו לקרום עור וגידים במציאות חיינו.