האמת המר(א)ה

אני באמצע הכתיבה. המילים עוברות דרכי בשטף ברור ובקצב מהיר, ומוצאות את מקומן על הדף. הזרימה שוטפת ובקצב מסחרר, אך איני אוהב את מראה המילים, את תוכנן, צבען, מקומן ומשמעותן. עוד פחות מכך אני אוהב את המסר המוכל בהן. המילים קשות, אלימות, איומות. הן באות מתוכי אך אינן אני. אין למי שאני ולמילים הללו דבר עם האמת. אם יש במילים הללו דברי אמת, הרי שהן מצביעות על סתירות איומות בין מי שאני באמת לבין מי שאני מעמיד פנים להיות.

המסרים עולים על הדף דרך אצבעותיי המתרוצצות על המקלדת. הם מציירים תמונת מציאות עגומה, קשה. כל משפט מגלה עוד שכבה של אלימות קשה, של עיוורון, של העדר אהבה ויכולת הכלה. איש המדיטציה שבתוכי מתבונן במסרים הללו תוך כדי כתיבתם, ומזדעזע. אני תוהה מיהו שכותב את המילים הללו. האם זה אני, או שהנושא עליו בחרתי לכתוב מוציא ממני את עולם המושגים המשוייך אליו בהכרתי, ואת הרגש הנמוך שאני חש כלפי העולם הזה. אני מבקש הדרכה מן המתבונן המדיטטיבי, וממשיך לכתוב.

הטלפון מצלצל. כנראה שהמתבונן המדיטטיבי הזה פעל מהר מאוד. ההדרכה הגיעה מהר מן הצפוי. למרות שאיני עונה לשיחות בזמן כתיבה, המתבונן המדיטטיבי שלח את ההדרכה באופן כזה שאיני יכול לסרב לקבלה, אפילו בשעת כתיבה. אני מזהה את המספר המתקשר, עוזב את המקלדת ועונה.

- "דן, שלום. אתה זוכר אותי?"

"כן", אני עונה.

"אמנם אני באמצע כתיבה, ואת ועלמך הם אכן נושאי הכתיבה, וביקשתי עזרה עם המקרה שלך. אבל לא חשבתי שהעזרה הזו תגיע ישירות ממך. תודה שצלצלת. אני שמח שעניתי למרות שהאוטומט שלי רצה לסרב לשיחה הזו"

- "אז אני לא בטוחה שהשיחה הזו היא הדבר הנכון, אבל משום מה היד שלי הושטה אל הטלפון וחיפשתי את המספר שלך. שמרתי את המספר שלך כל השנים למרות שידעתי שרוב הסיכויים הם שלא נשוחח שוב לעולם."

"אז מה הביא אותך בכל זאת להתקשר?"

- "אני צריכה עזרה. לפני הרבה שנים מאוד נעלבתי ממך. אבל אמרת דברים שגרמו לי לחשוב במשך כל השנים האלה. אני חושבת שמצאתי את התשובה לשאלה שלך. אתה זוכר מה שאלת אותי? אתה זוכר מה עניתי? אתה זוכר למה רבנו?"

"כן", עניתי. ושתקתי. לא המשכתי לדבר.
- "אתה יכול לעזור לי?"

"זה תלוי בך יקירתי, לא בי. אני מוכן להמשיך את השיחה בדיוק מהמקום שבו הפסקנו אותה לפני הרבה שנים, ואני מוכן להמשיך לסייע לך להבין, להפנים, ובעיקר - להרגיש. אבל את כל אלה את עושה בעצמך. אני, כמו שאת בוודאי זוכרת, רק מראה לך את האמת, משקף לך אותה. אבל אני לא יכול לתת לך אותה משום שהיא האמת שלך, ובטח שאיני יכול להכריח אותך לראות אותה משום שאת צריכה לרצות לראותה בעצמך."

- "אני מוכנה לשמוע את מה שלא הייתי מוכנה לשמוע אז, לפני כל-כך הרבה שנים. תסביר לי?"

"לא יקירתי. אני רק מראה לך את האמת שלך, ואני רק משקף לך את מה שיוצא מתוכך. תפקידך לדבר והוציא את האמת שלך, לנבור בתוך נבכי נשמתך ולהסדיר את החושך והאור שלך. תפקידי רק להיות לך לעזר ולשקף עבורך בנאמנות את דברייך, את מחשבותיך, את הטריקים שמערכות החשיבה שלך מפעילות על האמת שלך באמצעות מנגנוני הרגש. אבל את כל תהליך הניקוי הזה את עושה בעצמך."

- "אז מה אני צריכה לעשות?"

"זה פשוט", אמרתי. לראשונה מאז תחילת השיחה הזו, הרגשתי שמתחוללת קירבה אישית, אנושית. שהלב מתרחב ומוכן לחבק אותה למרות ההבדלים בינינו. לראשונה מזה שנים רבות, ראיתי בה את הנפש הפצועה המייחלת לרפואה. הפצעים שבנפשה, אלה שהיו כה מכוערים בעיני, כמו נעלמו למרות שהיו שם, וכל שנשאר היה נשמה חבולה ומדממת המשוועת לעזרה. חייכתי אל המתבונן המדיטטיבי שבתוכי. ביקשתי ממנו עזרה וקיבלתי אותה מיד. אני מקווה ששיחת הטלפון הזו תשטוף ממנה את אבק הדרכים של שנות חיפוש ותעייה רבות מדי, ותשחרר אותי מן העול של משא הדרכים התועה שלי בעולמות התוכן שלה, אלה שאני חש כלפיהם בוז. יכול להיות שהשיעור המשותף שלנו הבשיל.

"זה פשוט, יקירתי. תשפכי את אשר על ליבך". נשענתי לאחור והתרווחתי. מן העבר השני של הקו, יכולתי לשמוע אותה מציתה לעצמה סיגריה.

- "אני לא אוהבת את מה שאתה כותב..."

קטעתי אותה. "לא התקשרת אלי כדי להסדיר את העניינים שלי, אלא את שלך. הרי נודה על האמת שמאז השיחה האחרונה שלנו, עברו הרבה שנים אבל השארנו את השיחה במקום בו את היית תקועה בהאשמות כלפי, ואגב כך, כלפי כל העולם ואשתו. אם אנחנו חוזרים לנקודה ההיא אז כנראה שצריכות לעבור עוד כמה שנים כדי שהשיחה הזו תבשיל."

- "אז איך אני אמורה לומר לך את..."

קטעתי אותה שוב. "זה פשוט, יקירתי. בואי אני אנסח לך שוב את משפט הפתיחה שלך, ואת תמשיכי משם. את בחורה אינטליגנטית מאוד והמקום היחיד בשיחה הזו שבו יש מקום לאינטליגנציה זה בהבנת המבנה הנכון של דרך האבחנה והניסוח. את המשפט שלך 'אני לא אוהבת את מה שאתה כותב', את צריכה לנסח מכאן והלאה כך: 'אני לא אוהבת את מה שאני מרגישה כאשר אני קוראת את מה שאתה כותב'. תזכרי שאני רק מראה, אני רק שיקוף של המציאות הפנימית שלך.

- "אז אתה מסיר מעצמך כל אחריות למצב, אתה זורק עלי את כל הרפש הזה שאתה כותב עלי, אתה טוען שאני גזענית, שאני מלאת שנאה, אתה משווה אותי לגרועים שבאויבי העם היהודי, אתה מפרסם את כל הזבל השמאלני הזה ולך אין שום אחריות?"

"אז בואי אני אנסח לך גם את המשפט הזה מחדש. תזכרי שאני רק מראה, רק שיקוף של דמותך." 'אני לא אוהבת את התחושה שלי כאשר אני רואה שאתה מסיר מעצמך כל אחריות למצב. אני לא אוהבת את התחושה כאשר אתה מטיל עלי את כל הרפש הזה, וכאשר אתה טוען שאני גזענית, ושאני מלאת שנאה...' את יכולה להמשיך למנות את כל התחושות שאת לא אוהבת, ואני בטוח שרק על מניין התחושות הללו אפשר להעביר כמה ימים. אבל בואי תנסי לחפש את המכנה המשותף לכולן, כי שם נמצא השיעור שלך.

- "אני לא אוהבת ש..."

קטעתי אותה. "יקירתי, אני יכול לתת לך להמשיך לחפש, אבל אני רואה שאת מתבוננת במראה ועדיין רואה אותי. את לא רואה את עצמך משתקף אלייך דרך המראה. במצב כזה את יכולה להמשיך להתבונן במראה גם עוד 10 שנים ועדיין לא למצוא את עצמך. כל עוד תתבונני אל העולם ותראי בו רק את האחרים, ותגדירי את עצמך על-פי מה שאת לא אוהבת בהם, לא יהיה לך את עצמך, ולא יהיו לך אחרים בחייך. התסכול והעדר האהבה הם שמזינים את מעשייך, הם שגורמים לך לכיעור שמרחיק ממך את עצמך ואת האחרים. התרגיל היחיד שאני יכול לתת לך כדי להעשיר את ההתנסויות שלך, הוא להתחיל לאהוב".

- "תגיד, אתה סתום?"

- "מה אתה רציני עם השטויות האלה?"

"בפעם האחרונה שאמרת את המילים האלה וקראת למישהו 'סתום', עשית הרבה כותרות אבל לא הרווחת מזה דבר, מלבד דימוי ציבורי שלילי המלווה בחיזוק הכלא של מעגל 'אני לא אוהבת'. ולאן זה הביא אותך? אם פעם מכרת זבל לאומני אבל היה לך דימוי מהוגן, היום את מוכרת אותו כמו תגרנית בשוק התקווה. המעגל הזה לא עושה לך טוב יקירתי. הבנתי שאת כבר רואה במראה שלך סרטן, זה לא סימן מעודד..."

הדבר הבא ששמעתי היה צליל ניתוק.

חייכתי לעצמי.

זימנתי את המתבונן המדיטטיבי שלי כדי לקבל הדרכה, והיא הגיעה. למרות השנים הרבות שעברו, היא עדיין לא מוכנה לראות את חלקה בעולם, את תפקידה, את השימוש הנכון במשאבים שהוועידה לה הבריאה, ואת תעצומות הנפש הטמונות בה כדי שתוכל להגליד ולהחלים את פצעי ילדותה. היא מתעקשת לראות בעולם אויב אכזר. היא מתעקשת לראות במראה שלה רק סתומים. היא מתעקשת לראות במראה שלה 'סרטן בגוף'. מי אני שאפריע לה?

השיעור שלי הוא להניח לה להיות מי שהיא, ולא לשמש לה מראה בניגוד לרצונה. עיוור לא יכול לראות גם אם תשים מולו מראה. השיעור שלי לא היה סתמי, רק המורה הייתה, ונשארה, סתומה.

אמנם היא הייתה יכולה לעבור את השיעור בהצלחה, ולראות את הכוח הטמון ב"אמת המראה", אבל היא התעקשה לאחוז ב"אמת המרה". כאשר היא תבין שהאות א' של המראה הופכת את האמת המרה לאמת מראה, למורה, אולי היא תחזור לכיתה. בינתיים, היא כנראה תמשיך לתור את העולם ולהאשים את המראות המרות שהיא פוגשת.

הצלצול הבא היה מאמא שלי. השיעור נגמר. הפסקה. עד העונג הבא.