מי שבר את הלוחות

בדיחה ידועה מספרת כי מפקח נכנס לכיתה ושואל את יוסי: מי שבר את הלוחות? יוסי נבהל ומשיב בהֵן צידקוֹ, שזה לא הוא. אז פונה המפקח, המאוכזב מתשובתו של יוסי, אל המורה שלו: איך זה שיוסי לא יודע את התשובה?

- בוודאי, עונה המורה, יוסי דובר אמת. לא הוא שבר את הלוחות.

המפקח, הנדהם גם מבּוּרוּת המורה, פונה אפוא אל הסמכות העליונה, מנהל בית הספר. היודע אתה, שאלתי את יוסי מי שבר את הלוחות, אך הוא התעקש שזה לא הוא, ואף זכה לגיבוי מלא של מורו.

- אל תדאג, השיב המנהל, אני כבר אסגור איתם את החשבון.

חור בהשכלה היהודית? בוודאי. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק. ומי באמת שבר את לוחות הברית? נכון, משה רבנו לאחר חטא העגל. בדיחה זו מצטרפת לשרשרת של בדיחות נוספות, וכולן אמיתיות, כך למשל, בשאלון ליהדות נשאלו תלמידים 'מהו מעריב?' וענו, ניחשתם, עיתון. את תפילת מעריב לא הכירו משום מה. בדומה לכך, כשנשאלו מהו מוסף, ענו כמובן המוסף של עיתון 'ידיעות' בשבת, וכלל לא ידעו שמדובר בתפילות שבת וחג אחרי שחרית, זכר לקורבנות בבית המקדש.

ואם חשבתם שהבּוּרוּת ביהדות היא נחלת הנוער בלבד, אינכם אלא טועים. מסופר על אחד מראשי הממשלה שהתכבד בעלייה לתורה בבית הכנסת. כשנדרש, בהתאם למסורת, לציין את שם אביו, יצחק בן... הפתיע את הקהל בתשובתו: "יצחק בן שבעים", לקול פרצי הצחוק של הציבור. מעֵבר לגילו הסגיר האיש את בורותו המדהימה במסורת היהודית.

ביחד ולחוד

מה הקשר בין הבּוּרוּת החוגגת לגבי המסורת לפרשת השבוע במדבר?

אכן, השבת אנו פותחים בקריאת חומש במדבר, הנקרא גם 'חומש הפְּקוּדים'. הנושא המרכזי של פרשתנו הוא ספירת בני ישראל וחנייתם. לכאורה מדובר במיפקד אוכלוסין פונקציונלי של יוצאי צבא ושל הלוויים למטרות סטטיסטיות. אולם כבר מקריאת הפסוקים בתחילת הפרשה מתברר שאין מדובר במיפקד סטטיסטי בלבד. ה' מצווה למשה: "שאו את ראש כל עדת ישראל למשפחותם לבית אבותם"

מול התרבות המערבית המקדשת את האינדיבידואליזם, את התפוררות התא המשפחתי ואת שבירת המסורת - מבהירה התורה במיפקד את חשיבות ערכי המשפחה (למשפחותם) והמורשת היהודית מדור לדור (לבית אבותם) והזיקה ההדדית ביניהם. לא די אפוא במניית הנפשות בלבד, אלא יש צורך להתפקד גם לפי הייחוס המשפחתי המצומצם והרחב על המשמעות הסמלית הגלומה בכך.פולחן האגו? פער הדורות? לא במחוזות היהדות.

עם זאת אין המיפקד בא לבטל את ערך היחיד. נהפוך הוא. מי כמו התורה המצביעה על ערכו באימרה הידועה כי כל אדם הוא עולם מלא. גם פסוקנו מיטיב לבטא זאת. שימו לב ללשון: "שְׂאוּ את ראש" (וכן "כי תישא את ראש בני ישראל" וכדומה). מילות המפתח הן 'שאו' ו'ראש'. 'שאו' משמעותו לא רק לספור, אלא גם לרומם. המיפקד בא לרומם את האדם, את ראשו, ולהקנות לו גאוות יחידה ביהדותו ובמצוות התורה, שמטרתן להעצים את אישיות האדם, ולחבר אותו אל פנימיותו, אל נשמתו ואל אלוקיו (מצווה, על-פי פירוש חב"ד, מלשון צוותא, חיבור). והמורשת היא המחברת גם בערבות הדדית את היחיד לציבור ולכל הדורות שלפניו ושלאחריו, ובכך כוחה.

מה הפלא, שבעוד את יוצאי הצבא מונים בגיל הרלוונטי מגיל 20 עד 50, הרי הלוויים העוסקים בעבודת המקדש, נפקדים לחוד פעמיים: פעם אחת מבחינה חינוכית, כדי להכשירם לקדושה, מונים אותם כבר מגיל חודש(!). ציון כרונולוגי זה מצביע מבחינה לשונית גם על התחדשות תמידית מינקות עד בגרות לקראת משימתם הקדושה. ופעם שנייה הם נפקדים לצרכי עבודה בבגרותם מגיל 30 עד 50.

עם ישראל חי

גם החנייה של בני ישראל במדבר, המכשירה אותם לקראת עלייתם לארץ, מבליטה את חשיבות הפרט והכלל כאחד, את מימדי הייחוד והאיחוד ללא פשרות, וההפרייה ההדדית ביניהם.

שבטי ישראל, החונים סביב מחנה כהונה ולווייה, לכל אחד מהם יש דגל בצבע מיוחד, כדי לייחדו משאר השבטים. אך בחנייתם הם מתלכדים במחנה אחד שלושה שבטים לכל רוח, וביחד לארבע מחנות של שנים עשר שבטים המרכיבים את העם. גם כאן התורה מציינ ת "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו סביב לאוהל מועד...". שוב הפסוק מעלה על נס (דגל כבר אמרנו?) את נושא המורשת (לבית אבותם), המחברת את העם, ביחד ולחוד, סביב המרכז הרוחני המקודש של אוהל מועד , והיא המהווה את האות, הברית בין העם לאלוקיו. אותה לשון, כזכור, נאמרת גם על השבת, אשר כדברי חז"ל, שקולה כנגד כל המצוות. 'אותות' בלשון רבים, יתכן כי זהו רמז לתורה שבכתב ובעל פה, המהווה חטיבה אחת.

את חומש במדבר אנו פותחים לקראת חג השבועות, חג מתן תורה הקָרב ובא. מדוע ניתנה התורה במדבר? כדי להדגיש את ייחודו של העם היהודי, אשר בניגוד לעמים אחרים שהטריטוריה המדינית היא תנאי בסיסי לקיומם, עם ישראל נולד במדבר בזכות התורה שניתנה שם בסיני, ללא מדינה וללא תנאים חומריים, וזהו סוד הישרדותו לדורות כבר שלושת אלפי שנים.

שבת שלום!