כמו נבואה שמגשימה את עצמה

המחבלת הצ'צנית שפוצצה לפני כשבועיים מטוס טופולוב רוסי על עשרות נוסעיו, הייתה פעם אימא צ'צנית, שהחיילים הרוסים אנסו באכזריות והרגו לנגד עיניה את ילדיה הפעוטים.

המונח המאפיין אותה ואת מעניה-קורבנותיה, הינו מונח חדש במרחב השיח על אלימות בחברה, במשפחה, בעולם: תוקבן. התוקפן הוא קורבן, הקורבן הופך לתוקפן.

אי אפשר שלא לגנות רצח של חפים מפשע ע"י מחבלת עיוורת משנאת חינם, אבל עולה גם השאלה: האם זו שנאת חינם? האם הם חפים מפשע? האם היא הייתה חפה מפשע כששני ילדיה נטבחו מולה? ומה היו הילדים?

מעגל האלימות, פנים רבות לו. הדומה לכל אותן פנים, הוא הטמטום, האיוולת, משחקי האגו והסבל האנושי שהוא מחירו של השומדבר הזה, של הכלומניקיות האנושית, הגברית-לאומנית-מיליטריסטית-דתית בעיקרה.

הפנים השונות הן של לאום וכמות.

החיילים הישראלים לא מתענים לילדים באותה כמות, מימדים וחשיפה תקשורתית שאפיינו את הרצח הנתעב ברוסיה השבוע. הם עושים את זה אחד-אחד, בשקט, אבל ביסודיות ראויה להערכה. אין פספוסים. גם הפלשתינאים עובדים לא רע. טוב, הם לא הצליחו להרוג אלפים במכה אחת, כמו אל-קאעידה במגדלי התאומים, וגם לא מאות כמו בביסלאן שברוסיה, אבל 15 בפעם - כשנשמר רצף עקבי של התקפות טרור - זה גם משהו.

החיילים הורגים ילדים וחפים מפשע, מתענים לממתינים במחסומים, מענים/מכים/משפילים לשווא, הורסים בתים, הורסים חיים ברגל גסה. הפלשתינאים זורקים אבנים, פצצות, מניחים מטענים, מתפוצצים באוטובוסים. כולם מרגישים צודקים, עבור כולם האשמים הם הצד השני וממשלת ישראל. מכבסת המילים ההזויות וההתעלמות הפנאטית מאחריות אישית ולאומית, העומדת - כשנמצאת - בבסיסה של חברה מוסרית, עובדת שעות נוספות ומנפיקה טקסטים המנקים הן את החייל הישראלי והן את לוחם החופש הפלשתינאי, מכל אחריות אישית או לאומית לזוועות שהוא עושה. השבוע, בערוץ 2, נראים פרומואים לסרט על זעקתם של חיילי המחסומים: "נטשו אותנו", הם אומרים, "אנחנו לא אשמים".
בכיו של הצבוע בעת שהוא עוסק בהנאותיו המיניות, דומה להפליא הן לזעקתם והן לזעקת אויביהם הפלשתינים, המאשימים את ממשלת ישראל בכל עוולות העולם.

רק מה - ממשלת ישראל והחיילים הם ההגמון, ומי שאינו יכול להשתמש בכוחו בענווה, בחסד ובמידת הרחמים - אינו ראוי לרחמים. הוא לעולם אשם יותר מהאחרים.

עד שנבין את זה, נולדות בשטחים עוד ועוד מוטיבציות כדוגמת זו של המחבלת שילדיה נרצחו לעיניה. אנחנו יוצרים אותן, אנחנו המבחנה, אנחנו הרחם ואנחנו המלקחיים ששולפים אותן לאוויר העולם.

בינתיים, הדמיון בין דפוסי האיוולת המכמירה הזו, גולש גם להתנהלות הממשלות בעולם. אילו שמפוצצות אולם התעמלות מלא ילדים, תוך זלזול עצום החיי אדם וכמיהה ללגיטימציה לשנאת הצ'צנים שתהיה הרווח הסמוי ממותם של הילדים, ואילו שעוצרות אישה קולנית, לא חכמה, תאוות פרסום ובלתי מזיקה - מעצר מנהלי אלים ורעשני במיוחד, אבל משחררות סוחר סמים נתעב ומסוכן בהרבה ממנה (רק מה - הוא אשכנזי, קצין וגבר...?) או משחררות "פצצה מתקתקת" כדי לאסוף את חלקיה לשקית גופות בבאר שבע שבועיים אח"כ, ביחד עם 15 ישראלים ז"ל.

מה יהיה?
שאלה רטורית שיש לה שתי תשובות: או שלא יהיה ולא נהיה, או שניסוג לאלתר מכל שטח כבוש, נצמצם את הצבא בחצי, נשלח את ילדינו לשרות לאומי אזרחי במקום לשרות הצבאי המושחת והמשחית את נשמותיהם ונעביר את אותה מחצית של תקציב צבאי, לחינוך. גם ממשלת שמאל חברתי וכלכלי תעזור, רגע לפני שהשחיתות המוסרית הכוללת הזו חונקת כל סיכוי לתקומה.

המצב אינו מעורר תקווה בעיני. אופטימיות? קשה לי לגייס אותה, כשפתאום עוברת מחשבה אודות הסיבה להנצחתן התמוהה של מילות ההמנון: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

תדאגו למזוודות, לדרכון זר ולקצת כסף בחו"ל. האלימות, הצבא, הנאו ליברליזם החברתי-כלכלי והימין הלאומי, מקרבים אותנו לסופו של הזמן השאול שלנו כאן, כמדינה ריבונית.

________________________
הכותבת היא עורכת משנה של www.haderech.co.il