הקשר בין המדע לשירה

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - כך נפתח התנ"ך, ספר-הספרים שלנו. הארץ מאוזכרת אחר-כך כ"יבשה-ארץ "(בפרק א', פסוק י') ולאחר-מכן כ"אדמה" (פרק ב', סוף פסוק ה'). ובהמשך (פרק ב', פסוק ז') כתוב: "וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת-חיים ויהי האדם לנפש חיה", כלומר "נשמה" היא גם "נפש" (אף שבפסוק י"ט של פרק ב' כנראה שגם בעלי-חיים מכונים בשם "נפש חיה"). עוד קודם-לכן (בפרק א', פסוק כ"ו) כתוב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו...". כלומר, אם האדם נברא מן האדמה בצלם אלוהים ויש לו נשמה ונפש-חיה, נשאלת השאלה: האם אלה האחרונות גם זהות ל"רוח אלהים" (פרק א', פסוק ב')? במילים אחרות: האם רוח האדם, הדומה למתכונת בוראו, - דומה היא, או זהה, ל"רוח אלהים" ? אם אומנם כך הוא הדבר, הרי קיים קשר ישיר בין ה"אדמה" לבין ה"רוח" והמקשר ביניהן הוא האדם, ששמו נגזר מן האדמה.

כל הדיון הזה בא כדי להדגיש את הקשר שבין האדמה, או הטבע, אל הרוח; בין הגיאוספירה ואם תרצו - הגיאופיסיקה (שהיא ענף במדעי-הטבע, המובא בדיננו זה - כנציג המדע כולו) ובין רוח-האדם, תודעתו ותרבותו. פועל-יוצא של קשר זה הוא שהביא את האדם, שהוא היצור הצעיר ביותר בכדור הארץ (גילו של "האדם המבין" מוערך על-ידי הגיאולוגים וארכאולוגים הפרה-היסטוריים בכ-3 מיליון שנה בלבד, לעומת בע"ח אחרים, כמו מיני הדגים שגילם הגיאולוגי נמדד במאות מליוני שנים) - לשלוט על-פניו, לנצל את משאביו, לבנות ולהיבנות בו ואף לשגר משלחות אל מחוץ לכדור-הארץ.

ההתפתחות וההתקדמות המואצות (בפרט במאת השנים האחרונות) של המדע והטכנולוגיה, הנלווית אליו - הן מדהימות בהיקפן ומעלות את השאלה המתבקשת-מעצמה: האם אין רוח-האדם מזדנבת מאחור ? לשאלה חשובה זאת יש להקדיש מאמר מיוחד, שיעסוק בדילמות התרבותיות והמוסריות הקשות בפניהן אנו ניצבים - בשל הפער הזה שבין התקדמות המדע לבין מה שמכנים הפילוסופים של המדע "הדשדוש במקום" של רוח-האדם.

ובכן, הבה ננסה להגדיר את נושאי מאמרנו זה, כלהלן; המדע מוגדר, בקצרה, כסך-הכל של המחקרים השיטתיים במקצועות השונים, המבוססים על עובדות, תצפיות וניסויים, אשר סוכמו לכללים, חוקים ונוסחאות. והפועל-היוצא שלו - טכנולוגיה - היא מכלול האומניות השימושיות בתעשיה, בחקלאות ובענפים האחרים, העוסקות בייצור האמצעים והכלים לרווחת חיי האדם המודרני.

השירה הינה אותו חלק חשוב ביותר בספרות, שהיא מוגדרת ככלל היצירות הלשוניות של רוח-האדם, הנמסרות בע"פ, בכתב ובדפוס - מדור לדור - בעמים השונים; והיא משמשת מעין גנזך לאוצרותיהם הרוחניים. אם הספרות היא אמנות המלים הכתובות, הרי השירה , לפי הגדרתו של המשורר האמריקני עזרא פאונד, - היא, בפשטות, הלשון הטעונה במשמעויות, הנמצאות במעלה הגבוהה ביותר שתתכן".

מי לא-וודאית יותר מן השירה?

הקשר בין המדע לשירה הוא בראש ובראשונה באמצעות הלשון. נועם חומסקי, הפרופסור הנודע לבלשנות מבוסטון, הינו בעל התאוריה המדעית השלטת במדע זה והקובעת, כי קיימים מבנים מנטאליים מולדים כלל-אנושיים; במלים אחרות: כל תינוק נולד עם תשתית לשונית-דקדוקית, המשותפת לכל שפות בני-האדם. ידע לשוני מולד זה מסביר את תופעת תהתפיסה המהירה-מאד של שפת ההורים ע"י התינוק. הידע הלשוני חייב להיות גנטי-מוּלד המאפשר ליצור משפטים גם ללא ידע חברתי נרכּש, כלומר, גם ללא התנסויות רבות במשך שנים רבות.

ובכן, אם אכן כך הוא הדבר, הרי הבסיס של המדע והשירה הוא אחד - הלשון; גם אם השירה נכתבת בשפות שונות (וקשה מאד לתרגמה משפה אחת לשפה אחרת) ולעומת זאת, סימנים מדעיים (כמו אותיות לטיניות המציינות יסודות כימיים) ונוסחאות מתמטיות ופיסיקליות - הם בינלאומיים.

יחד עם זאת, למרות שהמדע הוא תחום עיסוק רציונלי, שאינו סובל סתירות פנימיות, הרי גם הוא עבר כמה מהפכים: תורת הקוואנטים, שהעמידה בצד את חוקי הפיסיקה של ניוטון ותורת היחסות של איינשטיין ביחד עם העיסוק של הפיסיקאים והכימאים בחלקיקים התת-אטומיים - מעמידים בפני המדענים מספר שאלות בלתי-פתורות. יתרה מזאת: במדע המודרני הזה קיים (כבר משנת 1927) עיקרון אי-הוודאות ע"ש הייזנברג, הקובע שאיןלדעת במדויק ובעת-ובעונה אחת שתי תכונות של חלקיק תת-אטומי. כך, למשל, אין לדעת בבת-אחת גם את מיקומו וגם את מהירותו, כיוון שהמדידה של שניהם יוצרת אינטראקציה בין מכשיר המדידה לחלקיק וכתוצאה מכך משתנה אחת מתכונות החלקיק (אם נדייק מאד במדידת מהירותו - ישתנה מיקומו ולהפך.

ואם מדובר באי-וודאות, מי לא-וודאית יותר מן השירה? נתחיל, איפוא, בדיון מפורט יותר על השירה, ואחר-כך נעבור ביתר פירוט אל המדע.

השירה היא התפרצות מילולית-ריתמית אינטנסיבית, שנובעת מתוך כורח-פנימי של המשורר לפרוק את המועקה, או להוציא את "הדיבוק" שאחז בו, תוך שהוא מנסה לבטא את חוויותיו, או הגיגיו, בדייקנות מירבית על-ידי ברירה וניפוי של מצבור המילים, כדי לתת להן משמעות אוניברסלית פשוטה או רכבת.

"השירה מתאימה את עצמה לצליל הנכון של הנשמה", קבע פול ואלרי והוסיף על-כך בודלר:"היא תואמת את התנועה הגלית של הדמיון וההזיה". השירה אינה רק אוסף של מילים, שמבקשות להעביר מסר אישי, אלא הן גם המהות שלה.

הדימוי והמטאפורה

לא תמיד הקורא קולט את השדר המועבר אליו בשיר, כי לא תמיד המסר גלוי וידוע ויש צורך לגלות אותו והקורא נזקק להיסטוריה של עמו ושל האנושות, לניסיון חייו, לזכרונותיו האישייםואולי גם לחלומותיו כדי לפענח את הצופן השירי. לפיכך קריאת שירה היא, בראש ובראשונה , מסע אישי וניסיון אינדיבידואלי של הקורא.

בנוסף לסוגי החריזה השונים, המשורר משתמש באמצעים אחרים כדי לתת לשירה איכות צורנית ומירקם ריתמי. לשם כך הוא משתמש בפרוזודיה, שהיא המדגישה את ההבדלים האיכותיים שבין ההברות שבשיר, על-ידי הטעמתן להרמות והשפלות של המשקל הטוני של המילים. כך, למשל, השימוש בטרוכיאים, היינו: 2 הברות, שהראשונה מוטעמת והשניה מושפלת ("שמש, שמש אל תופיעי !”), או בהיפוכם - ביאמבים, שבהם דווקא ההברה השניה מוטעמת ("אני עוקר הרים”). במקרים של שלוש הברות, קיים שימוש נפוץ באנפסטים, הייינו: שתי ההברות הראשונות לא מוטעמות בעוד שהשלישית מוטעמת ("מעשה בעלמה מחיפה "), וגם שימוש באמפיברכים, כלומר: ההברה המוטעמת נמצאת בין שתי הברות בלתי-מוטעמות ( "מסתר אל סתר איכה הו קין ").

המשורר משתמש גם באמצעים נוספים כמו בפרדוקס, או באוקסימורון, על-ידי הצבת דבר והיפוכו בסתירה גמורה להגיון ולנורמות, חוך מזיגת השניים לאחדות אורגנית אחת , כדי לתאר הלוך-רוח מיוחד ("פתאומית לעד", או "רפדוני בחוחים", או למשל - בתיאור סרקסטי של "מות-הנשיקה" של המלכה ויקטוריה, נכתב:" היא הקדימה לשכב לישון ולמחרת היא קמה - מתה"). המשורר גם משתמש באונומטופיאה, שמשמעותה "ציור של צליל", על-ידי שימוש במילים שצלילן מחקה תופעות שבטבע ("בַּקְבּוּק","צִיּוּץ", "רַעַם" בעל האות ריש המתגלגלת, "רוּחַ" בעלת השורוק, "רוּחַ בֹּקֶר וּצְרִיחַת עוֹרֵב הֵעִירוּנִי וָאִיקָצָה", כותב ביאליק ב"משירי החורף" שלו).

בל נשכח, כמובן, את אבני-היסוד של השירה, שהן הדימוי והמטאפורה. הדימוי בא כדי להבליט את הנושא המתואר ע"י העלאת קווי-דמיון של תכונות, משמעויות או התנהגויות - עם פרטים של משהו אחר, שהוא גלוי וברור יותר מן הנושא שבשיר, ע"י שימוש במלה "כמו", או באות המקצרת "כ". כך, למשל, כשכותב משורר ערבי בימי הביניים: "אהובתי באה/ בשער ופנים/ כמו ליל וירח,/ ושד וקומה/ כרמון ובד-הדס" - הוא משתמש בדמיון של צבע: השער שחור כמו לילה והפנים חוורות כירח; וכשהוא מדמה את השד לרימון ואת הקומה לענף הדס זקוף - הוא משתמש בדימוי של צורה ודימוי של תחושה. יש כמובן גם דימויים מורכבים יותר ובשירה החדישה המשוררים מעלים קווי-דמיון רחוקים ואסוציאטיביים. כך עושה חיים גורי בשירו "מראות גיחזי", שבו - למשל - מופיע הטור הבא: "והפנים מביטים בי כמאה אחרת".

השימוש במטאפורה, או בהשאלה - הוא שימוש במילה, או בקבוצת מילים, שהושאלה להן משמעות אחרת, נרחבת ועמוקה יותר מן המשמעות המילונית שלהן. נרחיב בהם כאן. אולי רק נדגים, למען הקוריוז, אמצעי נוסף שבו משתמשים משוררים מסויימים, אבל גם "קופירייטרים" של חברות פרסום ( שכידוע, בניגוד למשוררים - הם אלה "שעושים כסף" ממילים). לדוגמה: שם השיר והספר של יהודה עמיחי "במרחק שתי תקוות". למושג מרחק אנו מייחסים כמות של מטרים, קילומטרים ואם תרצו גם "פרסאות", אבל לתת למרחק איכות של "תקוות", שהן שמות-עצם מופשטים לגמרי - זה להעניק לשיר משמעות עמוקה הרבה יותר.

חשיבות גדולה למימד הזמן

לרשות המשורר עומדים אמצעים נוספים ורבים אחרים, אשר לאובכן, לאמצעי זה קוראים בשם "פאלינדרומה", כלומר, שורה שבה ניתן לקרוא את אותן המילים מהתחלה אל הסוף ומהסוף להתחלה. במשפט באנגלית, שבו על-פי משורר פלוני הציג אדם הראשון את עצמו בפני חוה, כשאך היא נוצרה, הוא אומר לה: MADAM I`M ADAM. ה"קופירייטרים" העובדים במשרדי פרסום גם הם, כאמור, משתמשים ב"פאלינדורמה" לעיתים קרובות. למשל בפרסומת שהופיעה באחרונה למוצר מסוים הם הוסיפו את המשפט הוולגרי הבא: "מי דופק קפוד ים" - (קרא הפוך).

מדע הוא סה"כ המחקר השיטתי במקצועות שונים, המבוסס על עובדות, תצפיות וניסויים, אשר מסוכמים לחוקים, לכללים ולנוסחאות. במדעים המדויקים, כמו המתמטיקה, עוסקים בצרופי מספרים, כמויות וצורות ומבטאים את היחסים והקשרים ביניהם בדיוק נמרץ. ויש קשר מעניין בינם לבין תפישת היופי, האסתטיקה, בעיקר כשעוסקים בסימטריה של צורות גיאומטריות סדירות. במדעי הטבע, כמו הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה והגיאולוגיה - עוסקים יחסים ההדדיים שבין החומרים שבטבע, בין אם הם ממוצא אורגני (ביולוגיה וכימיה), או ממוצא אי-אורגני (פיסיקה, וכן גם כימיה וגיאולוגיה). יש, כמובן, גם יחסי גומלין בין המדעים השונים. כך, למשל, הצירוף של כימיה וביולוגיה יוצר את מדע הביוכימיה, החיבור בין פיסיקה לגיאולוגיה יוצר את מדע הגיאופיסיקה, האסטרונומיה והפיסיקה מתחברות לאסטרופיסיקה וכולי.

בכל מדעי הטבע האלה - למימד הזמן יש חשיבות ממדרגה ראשונה, מהיותו וקטור, היינו: בעל כיוון אחד - מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הזמן הוא גם המשכי וגם סימולטני ולכן התהליכים שבהם עוסקים מדעי הטבע הם "תהליכים בלתי-הפיכים ", אשר נעים, מטבע בריאתם, לכיוון אחד בלבד, כפי שנאמר ע"י הקדמונים:"הכל זורם" (מים הנופלים בכוח עצמם כלפי מטה, אינם מתרוממים כלפי מעלה). כלומר, הזמן המתקדם לקראת העתיד נגרר אחר הכיוון הבלתי-הפיך של התהליכים הממשיים שבטבע. הגודל שמשמש את המדענים למדידת אי-ההפיכות הזאת - הוא האנטרופיה. הגודל המדעי הזה , אשר מוגדר גם כ"כמות החום המחולקת בטמפרטורה" - גדל עם הזמן כל-הזמן ומה שמתלווה אליו הוא גם גידול מתמיד של דרגת חוסר הסדר בעולם . כלומר האבולוציה בטבע כולו הולכת ומתקדמת לקראת מצב של אי-סדר מקסימלי. לעומת זאת, האבולוציה של עולם החי והצומח, על-פי התורה שפיתח דארווין, עיקרה הוא דווקא של עליה בסדר, בניגוד להתפתחות בעולם הדומם. נראה, איפוא, שקיים בעולם מין "מרד" של תהליכי החיים - נגד עליית האנטרופיה וחוסר-הסדר בעולם הדומם. הכוח שניתן בידי בעלי-החיים והצמחים ”למרוד" ולהתגבר חלקית על עליית התפתחות אי-הסדר בעולם - מקורו באנרגיה שבאה מן השמש והתהליכים הכימיים בתא-החי המנצלים אנרגיה זאת לארגון של מבנים מסובכים מאד של היצורים החיים, המתפתחים על-רקע התהליכים המפוררים ומהרסים של "הסביבה הדוממת".

פה המקום לנסות ולהציץ בעולם זה שלנו. אנו חיים על פני כוכב לכת קטן יחסית, הקרוי בשם "ארץ". זהו "ננס אפור", הסובב סביב כוכב-השבת שלו - ה"שמש", שמספקת לו אנרגיה, בצורת חום ואור, ומאפשרת את קיומנו על-פניו. כדור הארץ הינו השלישי מבין 9 כוכבי הלכת של השמש והוא מרוחק כ-150 מיליון ק"מ ממנה, סובב סביב הציר של עצמו (יום ולילה) ובד-בבד סביב השמש (במשך שנה תמימה). לעומתו כוכב הלכת צדק, החמישי שבין ככוכבי הלכת במערכת השמש, גדול פי 11 מקוטר כ"א ומשך סיבובו מסביב לשמש - כ12- שנים. כוכב השבת הקרוב ביותר למערכת השמש הוא "סֶנְטָאוּרִי- פְּרוֹקְסִימָה", שמרחקו ממנה הוא פי מיליון ממרחקנו (9.5 טריליון ק"מ). כוכב-השבת הבא אחריו הוא "פֶּגַאסִי 51", שאת מרחקו מאתנו כבר קשה לבטא במספרים ועל-כן מבטאים זאת במהירויות קרני- האור, היינו: אם מהירות קרני האור בשנייה שווה לכ-300,000 ק"מ, הרי מרחקו מאתנו נמדד בארבע שנות- אור (כלומר: מכפלה של 60 כדי לקבל מהירות של דקת-אור ושוב מכפלה של 60 כדי לקבל מהירות של שעת-אור; אח"כ מכפלה של 24 כדי לקבל יממת-אור ומכפלה של 365 יממות כדי לקבל מרחק ומהירות של שנת- אור ואת התוצאה הזאת מכפילים, כמובן, בארבע שנים) בשנת 1995 התגברו על הרבה עיוותים אטמוספריים שנגרמו לקרינה שהגיעה אלינו מגרמי השמים. בעזרת הטלסקופ ע"ש האבל, שנקבע על לוויין בחלל; וכן על-ידי שכלולים שהנהיגו בטלסקופים הגדולים שבאיי הוואי.

ימי חול וימי קודש

בין השאר, הצליחו להבחין ב"ננסים אפורים", כלומר כוכבי לכת חיוורים מאד, הסובבים סביב לכוכבי שבת ("שמשות") בגלכסיה שלנו ("שביל החלב"). התברר, איפוא, שיש ביקום עוד "מערכות שמש" כשלנו, בעלות תנאים הדומים לשלנו; ויתכן מאד, שיש בהם גם אפשרויות להיווצרות חיים. דבר זה אפשר שיוכח בעתיד, כי בינתים אותות הרדיו ששלחנו לחלל החיצון - טרם נענו ממרחבי הגלקסיה שלנו, שאורכה נאמד בעשרות אלפי שנות-אור, ובה ישנם גם "ננסים לבנים" ו"חורים שחורים" לרוב.

הזכרנו כבר את חשיבות מימד הזמן במדע ובחיים בכלל. הזמן המדעי הוא כמותי ובעל קואורדינטה חד-מימדית ואילו הזמן המיתולוגי הוא בעל איכויות: אצל המאמינים יש "ימי חול וימי קודש", אצל האמריקנים "הזמן הוא כסף" וגם אצלנו בחיי יום-יום "מרויחים", או "מפסידים זמן" (לא פלא הוא שאבי כל האלים ביוון העתיקה היה אל הזמן "כרונוס", שהרג את בניו חוץ מבנו זאוס שנצל והיה לראש אלי האולימפוס). מבחינה מדעית הזמן החל בתנועתו עם התהוות היקום ולא לפני-כן (כמו שנאמר: "אין זמן לפני 'בראשית ברא'..."). הזמן הקוסמי, בניגוד לזמן האנושי הקצר (שהרי תולדות האדם מתחילים לפני כ-6 מיליון שנה), נמצא "בתוך היקום" מיום היווצרותו, המוערך היום בשבעת אלפי מיליון שנים, כאשר גיל כדור הארץ מוערך בכארבעה וחצי מיליארדי שנים (וזאת על-פי הבדיקות הרדיו-אקטיביות של האיזוטופים שבתוך הסלעים והמטאורים, הקרויות בשם "שעונים אטומיים").

אם נחזור אל כדור הארץ ונסקור את מימדיו ואת הרכבו - נראה כי היקפו הוא בסה"כ קצת מעל 40,000 ק"מ וקוטרו מגיע לכ-12,700 ק"מ. רק כשליש משטח פניו הם סלעי היבשות (ה"ליתוספירה") ואת השאר מכסים המים (ה"הידרוספירה"). מעליו יש מעטפת אוויר בגובה של כ 500 ק"מ (ה"אטמוספירה", הנחלקת ל"טרופוספירה", "סטראטוספירה" שבחלקה התחתון מצויה שכבת האוזון; ול"יונוספירה"). מפליא הדבר, שעובי שכבת הסלעים שע"פ כדור הארץ אינו עולה בממוצע על 35 ק"מ בלבד (לעומת קוטר של כ 12,700 ק"מ). יתרה מזאת: יש מקומות שנמצאים בקרקעיות האוקינוסים הגדולים, שבהם עובי שכבות הסלעים הוא פחות מעשרה ק"מ, כאשר מתחת לקליפת הסלעים הדקה מצויה לבה נוזלית חמה מאד (הקרויה בשם "מאגמה" בזלתית או גרניטית), השואפת כמו כל חומר חם מאד לעלות כלפי מעלה ולקעקע את הקרום המוצק הדק. כאשר ה"מאגמה" מצליחה לפרוץ דרך מעטה הסלעים - קורית התפרצות געשית והלבה הופכת במהירות לבזלת (בגלל "מפל" הטמפרטורות, שבין כ 2,000 מעלות - חום הלבה, לבין טמפרטורת האטמוספירה). כאשר היא אינה מצליחה לפרוץ, אלא היא מתקרבת ממש אל מתחת לרגלינו - מתרחשת רעידת אדמה (וכאלה ישנן, בעוצמות שונות כמיליון בשנה).

יובן מאליו, כי לאורך שברים גיאולוגיים, שהם אזורי חולשה בקרום כ"א, קל יותר לניתכה הנוזלית והלוהטת לעלות אל פני-השטח. כך, למשל, כל אזור השבר הסורי-אפריקני שבקרבתנו, היה אזור געשי והוא מכוסה בסלעי בזלת רבים (בעיקר בצפון-מזרח ארצנו וברמת הגולן, מקומות שבהם אף מוצאים לרוב את תילי הרי-הגעש הכבויים). אזור זה גם מועד לרעידות אדמה חזקות, כפי שאירעו בימי התנ"ך (הנביא עמוס ניבא "שנתיים לפני הרעש", בערך 750 שנה לפנה"ס; בשנת 1837 נהרס חלק גדול של העיר צפת ונהרס כליל הכפר גוש-חלב הסמוך לו; בשנת 1927 היה רעש אדמה גדול, שהמוקד שלו היה בצפון ים-המלח והוא פגע בעיר שכם והרס את הכפר ריינה; ב-1969 היה רעש גדול בסביבת שארם-א-שייך; ובדצמבר 1995 חלה רעידת אדמה בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר בים-סוף, סמוך לנואייבה - כ100 ק"מ דרומה מאילת. אזור השבר הסורי-אפריקני דומה מאד לשברים גיאולוגיים אחרים, כמו שבר סאן-אנדריאס, המקביל לחוף של קליפורניה שבארה"ב, וכמו שברים ידועים אחרים המצויים ב"חגורת האש" שמסביב לאוקינוס השקט, האזור ה"צירקום פציפי" הנודע בפעילותו הגעשית וההרסנית. בשבר הגדול באזורנו, שגילו מוערך ב 12 מיליון שנה, חלה העתקה עצומה של "לוחות" הסלעים ( תזוזה של כ 130 ק"מ של ה"לוח המזרחי" לעומת "הלוח המערבי", ועוצמת נפילתה של "פרוסת הסלעים" הייתה כ 2.5 ק"מ, כפי שהוכח מהקידוח "סדום עמוק", שנקדח בין פברואר 92 ליולי 1993 לעומק של 6.5 ק"מ, ומצא את שכבות הגיר והדולומיט, מהגיל הגיאולוגי קנומן-טורון - שנמצאות בראש הר המצדה, הגבוה כ-500 מ' משפת ים-המלח - בעומק של כ-2 ק"מ משפת הים).

הבה נצפה מעט על תחזיות לעתיד, או מה שקרוי בלשון העם "עתידנות". ובכן, תחזיות על מזג- האוויר, אף לתקופות ארוכות-יחסית, כבר קיימות. אך עדיין אי-אפשר לצפות מראש היכן בדיוק ומתי תתרחש רעידת אדמה קרדינלית, אם כי אפשר לדעת באילו אזורים גיאוגרפיים היא עלולה להתרחש. גם ניתן להזהיר מפני רעידת אדמה קרובה מאד מבחינת הזמן - על-ידי מדידה רצופה של גז רדון, המתפשט ע"פ הקרקע וסמוך מאד לה - כמה שעות בטרם האירוע.

הגדת עתידות - מקצוע לכל-דבר

העתיד המדויק אינו ניתן לחיזוי, אבל ברור, מעל כל ספק, שהוא יהיה שונה מן העבר וניתן גם להשפיע עליו בכיוונים הרצויים. יחד עם זאת, ברור גם שהאנושות מפגרת בקצב הסתגלותה לתופעות שטומן בחובו העתיד בתחום הטכנולוגי, שבו יש כבר עכשיו השגים עצומים בענפי התקשורת והתחבורה, בייצור תרופות ומזון סינטתיים, בהתקדמות רבתי בתחומי ההנדסה הביוכימית והגנטית. מאידך, כבר עתה ברור שבנושא הפרת האיזון האקולוגי (בגלל ריבוי השימוש בשריפת מקורות אנרגיה ויצירת "אפקט החממה"). בכל-אופן, החיזוי הטכנולוי והמקצועי מסמנים דימויים של עתידים רצויים ובשיטת התדמות (סימולציה) בונים דגמים של תופעות ומזהים עתידים שונים על-ידי הרצת הדגמים באמצעות מחשבים. כמו-כן מקיימים משאלים שאותם עורכים בין אנשי מקצוע ומומחים ואח"כ מעבדים מהם תחזיות בתחומים שונים (שיטת "דלפי"), או מתארים מצבי-מעבר שונים מהמצב בהווה לעתיד הקרוב, הבינוני והרחוק יותר (שיטת "הסצנריו").

הרצון לדעת מה יקרה בעתיד קיים מתמיד. אין ספק שידיעה כזאת מעניקה לבעליה עמדת כוח ויתרון עצום. מסיבה זאת החזיקו מלכים בימים שעברו - נביאי חצר, מגידי עתידות, אסטרולוגים, מעלים-באוב וכיו"ב. מבחינה דתית, היו הנביאים מביאים את דברי האל אל בני-עמם, כשם שכוהנות המקדש בדלפי, שהיו שתויות, קרוב לוודאי, השמיעו הברות סתומות לעובדי האלילים, אשר באו לשאול בעצתן - והם פרשו את ההיגדים שלהן - לפי רצונם, או הבנתם. גם בימינו הגדת עתידות היא מקצוע לכל-דבר. אם זה באמצעות הסתכלות באיברים הפנימיים של בע"ח, קריאה בשיירי ספלי-קפה, קריאה בקלפים, בכפות הידיים וכו'.

בדת היהודית או הישראלית הנביא תפס את מקומם של המנחשים והקוסמים למיניהם. הכוח האלוהי הוא הקובע בדרכים שונות את גורלם וחייהם של בני-האדם, על-פי מידות הדין והרחמים, הצדק והסליחה. הנביאים בישראל התבססו, כנראה, על אינטואיציה מוסרית ומתוך חוש ביקורת חברתי-מדיני מפותח. הנביאים פנו אל העם בפאתוס דתי-מוסרי. עם הופעת הנביא עמוס - פחות מסופר בתנ"ך על מעשי הנביאים ויותר מתייחסים לתוכן דבריהם, כלומר - התפתחה הנבואה הכתובה והנביאים הינם "נביאי הכתב".

שירה ונבואה האם המשורר הוא גם כמעט-נביא? כמובן, שיש בזה משהו, שכן רגישותו הרבה, הסמלים והמשלים ביחד עם המטפורות והאוקסימורנים - טוענים את השירה במטען נבואי כלשהו, בהיותה קוראת באופן סמוי ולעתים גם בגלוי לשינוי דרכי האדם וחייו. לדוגמה: בגליון ערב חג שמחת-תורה, ה- 15.10.95 של ידיעות אחרונות הופיע השיר "קין 1995" ובו מתואר קין הרוצח השנה את אחיו-יחידו, כאשר בסוף השיר מוזכרים אקדוחים. כעבור 19 יום מפרסום השיר - נרצח ביריות אקדוח ראש-הממשלה יצחק רבין מידי ישראלי קיצוני.

את השיר הזה כתבתי כחודשיים קודם-לכן. מדוע ולמה זאת לא אדע לבטח: האם חלמתי על כך, ואולי דמיינתי אפשרות כזאת, או שמא יש לי קשר כלשהו לרצח? - זה בוודאי לא (גם יש לי "אליבי" מוצק - שהיתי באותה תקופה בארה"ב, שם הוציאו-לאור ספר דו-לשוני של מבחר שירים משלי, המתורגמים לאנגלית).