התפוררות חוק החינוך הממלכתי

בשנת 1953 כשחוקק חוק חינוך ממלכתי, חלקו של המימון הציבורי בתחומי החינוך היה 100%. במהלך השנים חל כרסום מתמיד במימון הציבורי, במיוחד בתקופת שלטון הליכוד. בימי ממשלת רבין השנייה חלה בלימה בכרסום ותקציב משרד החינוך רק התקרב ל-95% מימון ציבורי ו-5% כספי הורים.

הנסיקה בימי יצחק רבין הייתה חד פעמית. למרבה הצער, מאז מסתמנת שוב ירידה תלולה בחלקו של המימון הציבורי בתחומי החינוך, כשרף ההשתתפות הנגבה בעיקר מציבור ההורים רק גדל.

קיצוץ חלקו של המימון הציבורי מגיע עכשיו עד ל-76% . את החלק הנותר - המתקרב עוד מעט לרבע מהתקציב לחינוך בישראל - ממלאים משקי הבית הפרטיים וגורמים מחוץ למשרד החינוך.

מיותר לציין, שנוצר מצב, לפיו ישנם בתי ספר, המצליחים לגייס הכנסות נוספות מכספי הורים ומתרומות בשיעור גבוה יותר מאשר בתי ספר אחרים. עובדה זו אינה מתיישבת עם העיקרון של השוויון בחינוך.

מפרים את החוק ברגל גסה

הפקרת החינוך לתפישה של "כוחות השוק" יצר שלל תופעות הפוגעות בעיקרון של השוויון בחינוך , עיקרון המעוגן בעולמה של היהדות . עיקרון המעוגן בחוק לימוד ממלכתי 1953 - חינוך ממלכתי פירושו, שהחינוך הוא שטח הנמצא אך ורק במימון המדינה ברשותה בתחום פעילותה וסמכותה המלאה.

מה שידוע לי, שהחוק לא שונה, אבל מה שכן ידוע לי שבמציאות משרד החינוך נותן ידו להפרה בוטה וגסה של החוק.

משרד החינוך הנהיג אוטונומיה בית ספרית בנושאי תקציב. במסגרת האוטונומיה רשאי כל בית ספר לגייס כספים, כמו הפעלה עסקית של מבנה בית הספר - למשל, השכרת חדרים לפעילויות עסקיות אחרי שעות הלימודים. יש כאן מתן יתרון של גב כלכלי לבתי ספר מסוימים באזורים מבוססים ומותיר מאחור בתי ספר בשכונות מצוקה ובאזורים פריפריה.

לפנינו רעיון הלקוח מעולם העסקים ועיקרו הפיכת בית הספר "למרכז רווח" המכלכל את צעדיו. אומנם, דוח דוברת נקבר, אבל את התיאוריות הפיננסית שלו אימץ המשרד ב-1989 על-ידי מנכ"ל משרד החינוך דאז, שמשון שושני.

לפנינו הנחת ייסוד, שלכל יחידה אוטונומית יש סיכוי של ייצור רווח, וכדי לממש את הסיכוי הזה הסיטו תחומים בעבודת המנהל הבית ספרי מפדגוגיה למינהל פיננסי. התוצאה היא שישנם בתי ספר, שעומדים לרשותם משאבים כספיים שונים מבית ספר אחר. וזאת בנוסף לעיוות בעבודתו של מנהל בית ספר, שתחום עבודתו חייב להיות תחום אך ורק במישוריות פדגוגית חינוכית.

תקציב שעות התקן - התקציב המממן את ההוראה בבתי הספר - נפגע משמעותית מסדרות של קיצוצים תקציביים בעשרים השנים האחרונות.

תוצאה ישירה של השחיקה בתקציב שעות התקן התבטא בהגברת אי שוויון במערכת החינוך. בתי ספר בישובים מבוססים מצליחים לגייס סכומי כסף גדולים לקיום תוכנית הלימודים השלמה ולהרחיבה בתוכניות העשרה לטובת התלמיד.

לפני שנתיים פרסמו אבי בן-בסט ומומי דהן את ההוצאות התקציביות של הרשויות המקומיות .את הרשויות המקומיות קיבצו בן בסט ודהן לפי אשכולות חברתיים-כלכליים. הם מצאו נתון מדאיג לפיו רשויות מקומיות באשכול חברתי הנמוך ביותר העניקו 150 שקל לתלמיד, בעוד שרשויות מקומיות באשכול גבוה יותר הוציאו 2.371. שקל לתלמיד - סכום הגבוה פי 16. זה נתון נוסף המצביע על פערים בתיקצוב השוררים בין הישובים השונים בישראל.

זה למעשה הפער הבלתי צודק בין התיקצוב שניתן על-ידי רשות מקומית לילד בשוהם ובמכבים-רעות לעומת הילד באופקים ובנתיבות.
תנועת המחאה החברתית חייבת להבליט את החיבור שבין אי השוויון בתיקצוב הציבורי ובין אי השוויון שמוליד המימון הפרטי.

יש להילחם נגד התופעה, שבמערכת החינוך שלנו נוצרת קוטביות מדאיגה בין בתי ספר עתירי משאבים מול בתי ספר, שמשאביהם עונים רק על צרכים בסיסיים.