הרצל חקק מעניק פרס לדוד גרוסמן [צילום: יצחק שין]
מסע של יגון נצחי אל מחוץ לזמן |
פתיחת שבוע הספר היא הזדמנות נפלאה לתת כבוד לסופר דוד גרוסמן על ספרו החדש "נופל מחוץ לזמן". אלה דבריי בטקס הענקת פרס ברנר היוקרתי לדוד גרוסמן מטעם אגודת הסופרים העברים. נאום לפרס ברנר תשע"ב. בדבריי אני מעלה את פנייתו של יצחק למדן ליוסף חיים ברנר ביצירה "מסדה" במלים "חיזקתנו ביגונך
הרצל ובלפור חקק עם דוד גרוסמן [צילום: יצחק שין]
|
כבוד חתן הפרס הסופר דויד גרוסמן
משה ורחל ינאי היקרים, המשפחה התומכת בפרס
משפחת גרוסמן היקרה, סופרים ומשוררים, קהל נכבד
יוסף חיים ברנר תמיד שימש בעיניי מאז ומתמיד דוגמה לסופר מנהיג. סופר מעצב דרך. גם כאשר העם היהודי לא עלה לארץ ישראל, הייתה תחושה חזקה, שהספרות העברית עלתה וגם פרצה דרכים.
היופי והקסם שהיו בדמותו של ברנר שבו לב רבים, ייחודו היה בשילוב שבו: מצד אחד החיבור שלו לחֶברה ולכּלל ולארץ - ומצד שני היותו יוצר, שיש לו טריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אלוהים הקטנה שלו.
היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה "מסדה". באחד הקטעים ביצירה שלו הוא פונה אל ברנר הקרוי שם "המתפלש":
"ואני בחלומי ראיתי את המתפלש/ שאלתיו : מה עתה משא דברך אלינו/ אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו בּיגונְך ובבוזך".
זכייתו של דוד גרוסמן בפרס ברנר שוב מחזירה אותנו לאותן שורות הקשורות בדמותו של ברנר - השורה 'חיזקתנו ביגונך', הניסיון של ברנר להבין את מהות השׁכוֹל, את כתיבתו הלוהטת של ברנר על המציאות הישראלית.
בספרו של דוד גרוסמן, שזכה בפרס ברנר השנה נמצא את השילוב הֶעדין בין כאב הפרט לַכאב הלאומי, את הנגיעה השברירית בין ייסורי היחיד לייסוריהם של הרבים - ודוד גרוסמן יודע לתת לכול ביטוי אמנותי צרוף וטהור, נוגע ללב. השילוב בין הקולות, הזרימה המפכה בין פרוזה לשירה, הנגינה בכל המקצבים - כל זה מנתק אותנו מן השִגרה, מן הראייה שכֹּה הורגלנו לה. אנו נלקחים אל מציאות, שהיא ספק מציאות, ספק חלום, סיור מצמרר במחוזות שלא הכרנו. אלתרמן כינה את הקשר הזה לחיינו במלים 'על קו הקץ' - ויצירות של ברנר היו באותה רוח. בספרו של דוד גרוסמן אנו הולכים אחר האיש הצועד במסע אל קו הגבול שבין החיים למתים, ובלשונו של הספר:
"והוא סף, הקו/ האחרון המשותף לשם/ ולכאן, שעד אליו/ ולא יותר, יכול/ החי לגשת חי/ ושם, אולי יחוש.../ עוד רמז, רמץ/ ניצוצו/ הדועך/ הכבה והולך/ של המת" - עמוד 125.
דמות המתפלש של ברנר כמו מרצדת בין הדפים, כאביו, ייסוריו, הלהט למצוא את הנתיב בין שכחה לזיכרון, בין עולם המתים לעולם החיים, בין הֶעבר שכּולו זיכרונות, לבין מציאות ישראלית, שמבשרת כי באו בנים עד משבר.
יש משהו, שמחבר בין ברנר לבין אותה נפילה של דוד גרוסמן אל מחוץ לזמן. כאב נצחי שקורע את גבולות הזמן. אנו חשים שיש כאן ניסיון בלתי נלאה ליצור דיאלוג, דיאלוג עם נפש היוצר, דיאלוג מתמיד עם העבר, דיאלוג עם המתים, עם פרקי מיתוסים שונים, הזיכרונות: השאלה מכה בנו כל הזמן, כיצד ניתן לתת למשא הזה ביטוי במלים, והשורות שמתלוות למסע הקשה בספר נחתמות במלים: "ורק לבי נשבר/לחשוב/ שמצאתי לזה מלים"- עמוד 186.
הלהבה של ברנר כמו משמיעה אוושתה בין פרקי המסע הקשה: אותה 'הוויית קוצים' ואותה מציאות של 'מסביב לנקודה' כמו שבות לחיים בספרו של דוד גרוסמן, כמו מבקשות פיוס והשלמה.
דוד גרוסמן כותב פיוט זך ממעמקי הדרך הצורבת:
"קרן נשלחת
לתוכי, נוגעת
בסדקים, בנבכים,
נדרכת:
איפה אתה?
באיזו מכל הדרכים
תבוא ותתגלה".
כך פונה האב אל בנו, מנסה ליצור מציאות שבה הם מנהלים דיאלוג, שבה יש קשר עם עולם המתים.
יש רגע שהמלים קשות מכול:
"אתה מכין אותי
לאט
לזה,
נו,
לפרידה?".
הפרידה מנצחת הכול, אבל הקשר הרוחני יוצר תחושה שיש חיבור והיתוך נשמות מעבר לכול, שיש רוח נצחית, שלא תיתן למסע הזה להיגמר לעולם.
דוד גרוסמן ממשיך לרוץ איתו, דוד גרוסמן הוא איש שאינו בורח מבשורה. משהו מן הרוח הזו מפעם ביצירה של ברנר.
פרס ברנר הוא מסורת מפוארת בת שנים, ובעיניי משפחת ינאי היקרה, שבחרה לשאת את לפידו של ברנר, היא משפחת הכוהנים שהקדישה עצמה לחזון הזה.
ראוי שיצירתו של ברנר תמשיך להקרין עלינו, על היצירה העברית באשר היא כלהבה לא נגמרת, אש התמיד.
משה ורחל ינאי היקרים, המשפחה התומכת בפרס
משפחת גרוסמן היקרה, סופרים ומשוררים, קהל נכבד
יוסף חיים ברנר תמיד שימש בעיניי מאז ומתמיד דוגמה לסופר מנהיג. סופר מעצב דרך. גם כאשר העם היהודי לא עלה לארץ ישראל, הייתה תחושה חזקה, שהספרות העברית עלתה וגם פרצה דרכים.
היופי והקסם שהיו בדמותו של ברנר שבו לב רבים, ייחודו היה בשילוב שבו: מצד אחד החיבור שלו לחֶברה ולכּלל ולארץ - ומצד שני היותו יוצר, שיש לו טריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אלוהים הקטנה שלו.
היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה "מסדה". באחד הקטעים ביצירה שלו הוא פונה אל ברנר הקרוי שם "המתפלש":
"ואני בחלומי ראיתי את המתפלש/ שאלתיו : מה עתה משא דברך אלינו/ אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו בּיגונְך ובבוזך".
זכייתו של דוד גרוסמן בפרס ברנר שוב מחזירה אותנו לאותן שורות הקשורות בדמותו של ברנר - השורה 'חיזקתנו ביגונך', הניסיון של ברנר להבין את מהות השׁכוֹל, את כתיבתו הלוהטת של ברנר על המציאות הישראלית.
בספרו של דוד גרוסמן, שזכה בפרס ברנר השנה נמצא את השילוב הֶעדין בין כאב הפרט לַכאב הלאומי, את הנגיעה השברירית בין ייסורי היחיד לייסוריהם של הרבים - ודוד גרוסמן יודע לתת לכול ביטוי אמנותי צרוף וטהור, נוגע ללב. השילוב בין הקולות, הזרימה המפכה בין פרוזה לשירה, הנגינה בכל המקצבים - כל זה מנתק אותנו מן השִגרה, מן הראייה שכֹּה הורגלנו לה. אנו נלקחים אל מציאות, שהיא ספק מציאות, ספק חלום, סיור מצמרר במחוזות שלא הכרנו. אלתרמן כינה את הקשר הזה לחיינו במלים 'על קו הקץ' - ויצירות של ברנר היו באותה רוח. בספרו של דוד גרוסמן אנו הולכים אחר האיש הצועד במסע אל קו הגבול שבין החיים למתים, ובלשונו של הספר:
"והוא סף, הקו/ האחרון המשותף לשם/ ולכאן, שעד אליו/ ולא יותר, יכול/ החי לגשת חי/ ושם, אולי יחוש.../ עוד רמז, רמץ/ ניצוצו/ הדועך/ הכבה והולך/ של המת" - עמוד 125.
דמות המתפלש של ברנר כמו מרצדת בין הדפים, כאביו, ייסוריו, הלהט למצוא את הנתיב בין שכחה לזיכרון, בין עולם המתים לעולם החיים, בין הֶעבר שכּולו זיכרונות, לבין מציאות ישראלית, שמבשרת כי באו בנים עד משבר.
יש משהו, שמחבר בין ברנר לבין אותה נפילה של דוד גרוסמן אל מחוץ לזמן. כאב נצחי שקורע את גבולות הזמן. אנו חשים שיש כאן ניסיון בלתי נלאה ליצור דיאלוג, דיאלוג עם נפש היוצר, דיאלוג מתמיד עם העבר, דיאלוג עם המתים, עם פרקי מיתוסים שונים, הזיכרונות: השאלה מכה בנו כל הזמן, כיצד ניתן לתת למשא הזה ביטוי במלים, והשורות שמתלוות למסע הקשה בספר נחתמות במלים: "ורק לבי נשבר/לחשוב/ שמצאתי לזה מלים"- עמוד 186.
הלהבה של ברנר כמו משמיעה אוושתה בין פרקי המסע הקשה: אותה 'הוויית קוצים' ואותה מציאות של 'מסביב לנקודה' כמו שבות לחיים בספרו של דוד גרוסמן, כמו מבקשות פיוס והשלמה.
דוד גרוסמן כותב פיוט זך ממעמקי הדרך הצורבת:
"קרן נשלחת
לתוכי, נוגעת
בסדקים, בנבכים,
נדרכת:
איפה אתה?
באיזו מכל הדרכים
תבוא ותתגלה".
כך פונה האב אל בנו, מנסה ליצור מציאות שבה הם מנהלים דיאלוג, שבה יש קשר עם עולם המתים.
יש רגע שהמלים קשות מכול:
"אתה מכין אותי
לאט
לזה,
נו,
לפרידה?".
הפרידה מנצחת הכול, אבל הקשר הרוחני יוצר תחושה שיש חיבור והיתוך נשמות מעבר לכול, שיש רוח נצחית, שלא תיתן למסע הזה להיגמר לעולם.
דוד גרוסמן ממשיך לרוץ איתו, דוד גרוסמן הוא איש שאינו בורח מבשורה. משהו מן הרוח הזו מפעם ביצירה של ברנר.
פרס ברנר הוא מסורת מפוארת בת שנים, ובעיניי משפחת ינאי היקרה, שבחרה לשאת את לפידו של ברנר, היא משפחת הכוהנים שהקדישה עצמה לחזון הזה.
ראוי שיצירתו של ברנר תמשיך להקרין עלינו, על היצירה העברית באשר היא כלהבה לא נגמרת, אש התמיד.
מתוך נאום של הרצל חקק, יושב-ראש אגודת הסופרים העברים, בטקס הענקת פרס ברנר לסופר דוד גרוסמן. חבר השופטים כלל את פרופסור זיוה שמיר יו"ר חבר השופטים, פרופסור ניצה בן דב, המשורר אליעז כהן. הנחה את הטקס קובי מידן, ריכז את הטקס מאיר עוזיאל, אחראי על הפקת הטקס – מנכ"ל אגודת הסופרים העברים ארנון פורת. הטקס נערך באולם 'צוותא".
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| מסע של יגון נצחי אל מחוץ לזמן |
| תגובות [ 2 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

