אתמול אחר-הצהריים, ביום יפה ושטוף שמש בקליפורניה, ביליתי יותר משעה בחשכת חדר ההקרנה וצפיתי בסרט הדוקומנטרי על החיים הקצרים של יונתן נתניהו, הידוע בשם יוני, חיים שנקטעו ב-4 יולי, 1976 בזמן היותו בשליחות הצלת נפשות באנטבה, אוגנדה. החדר היה חשוך עוד יותר עם דמעות העצב שמילאו את עיניי במהלך ההקרנה.
האתר:
"אחרי" - סיפורו של יוני נתניהו.
להזכיר לקוראים, ב 27 יוני 1976, מטוס אייר פראנס עם 248 נוסעים נחטף על-ידי אנשי החזית העממית לשחרור פלשתין ותאי המהפכה הגרמנית; בסופו של דבר המטוס הוטס לאנטבה, ליד קמפלה, בירת של אוגנדה, באפריקה. זמן קצר לאחר הנחיתה, כל הנוסעים הלא ישראלים-יהודים, למעט אזרח צרפתי אחד, שוחררו והנוסעים היהודים עתידים היו להיהרג אם ממשלת ישראל לא נענתה לדרישות החוטפים לשחרר אסירים המוחזקים על ידה.
בעקבות התביעות המאיימות והמשפילות של החוטפים, אם דרישותם לא ייענו, ממשלת ישראל החליטה לפעול ולא להיכנע לדרישות המחבלים. מבצע ההצלה תוכנן בחיפזון רב ועם הרבה תפילה להצלחתו. צה"ל, שפעל לפי מידע מודיעיני שסופק לו על-ידי המוסד, תכנן את פרטי משימת ההצלה והלוגיסטיקה וסא"ל יונתן נתניהו, איש "היחידה", סיירת מטכ"ל מונע כמפקדה.
המבצע נערך בליל ה-4 ביולי 1976. מטוסי תובלה ישראלים מסוג הרקולס נשאו 100 חיילי קומנדו וציוד טסו מעל ל-2,500 ק"מ לאוגנדה להתמודד עם הבלתי ידוע ועם הרבה תקווה שיהיו מסוגלים להציל את אחיהם היהודים הנמצאים בסכנה. המבצע נמשך תשעים דקות ו-102 בני ערובה שוחררו.
חמישה חיילי קומנדו ישראלים נפצעו ומפקד המבצע יוני נהרג. כל החוטפים, שלושה בני ערובה וכ-45 חיילים אוגנדים נהרגו, וגם שלושים מטוסי מיג מתוצרת ברית המועצות הושמדו. המבצע נקרא במקורו מבצע "כדור הרעם" וכיום ידוע בשם מבצע יונתן, לזכרו של מנהיג "היחידה", יונתן נתניהו.
שלושים ושש שנה חלפו מאז מותו ויוני חי עם כולנו. השאלה היא מדוע דווקא יוני נתניהו נשאר בתודעה, בעוש שגיבורים ישראלים רבים אחרים גם כן איבדו את חייהם כשעשו את הדבר הנכון והגנו על העם היהודי בכל דרך אפשרית?
אחת הסיבות לכך היא שאחיו של יוני הוא
בנימין נתניהו, שהוא ראש ממשלת ישראל . סיבה אחרת, העוברת על הראשונה היא, כמו שפרוייט הסרט מביא לביטוי, יוני היה בחור מיוחד במינו ועם מותו הוא השאיר את כולנו תוהים, אילו היה נשאר בחיים, מה היה קורה איתו ....?
הסרט התיעודי הערוך היטב, מספר את סיפורו של יוני משנות חייו המוקדמות ועד שגופתו הוחזרה מאנטבה. שני אחיו של יוני, "ביבי" ועידו, אשתו שממנה הוא היה גרוש, חברתו עד יום מותו ושורה ארוכה של חברים מספרים את הסיפור האנושי של יוני.
מה אני הסקתי באופן אישי מהסרט?
חיצונית, יוני היה נאה מאוד וגברי. הוא הקרין סקס-אפיל. הוא התנהג כמו ספורטאי אולימפי, תמיד דחף מעבר לגבול; לרמה גבוהה יותר, מהירה יותר או רחוקה יותר.
הוא נולד מנהיג שהאמין שכריזמה היא אופי אך מנהיגות היא מחויבות, ועם זאת יוני חי עם מלחמה פנימית. עד כמה שהוא רצה לשרת את מדינתו ולהנהיג, היו לו גם חלומות הומניסטיים ועם מותו נשללה מכולנו האפשרות להיות עדים להתפתחותו והישגיו האפשריים.
בשירותו הצבאי הוא הראה אומץ רב. יוני הוביל בדוגמה עם מגע אישי נהדר. הסרט מזכיר לי שבימים ההם היה להם אומץ להסתמך על האינסטינקט, "קדימה אחרי", והיום הם מסתמכים על טכנולוגיה.
לא הלכתי לראות את הסרט כי רציתי לדעת יותר על מבצע אנטבה. במקום זאת, כי אני מאמינה שעלינו לזכור את מי שהנחיל בנו גאווה וביטחון, גאווה וביטחון שאנחנו, כאומה, איבדנו במשך 2000 שנה כאשר גרנו תחת דיכוי. יוני הביא גאווה וביטחון לכל מי שבו הוא נגע. הסיפור שלו נתן לי תחושה של אובדן גדול. אם הכל, עם מותו העם היהודי איבד פטריוט אמיתי, שאהב את מולדתו ישראל וישראל הייתה בדמו.
כולנו צריכים להידבק בחיידק האהבה ללא תנאי לישראל שבו יוני היה נגוע. אני עומדת לצידם של כל מי שהכיר יוני ומותו השאיר בלבם בור עמוק של ריקנות. שזיכרון יונתן "יוני" נתניהו יהיה השראה לכולנו.
