ממשיכים לירות פה הירי המתמשך על ישראל - ואין זה חשוב מה מקורו - מסמן את הוויתור של העלית הישראלית ושל מערכת ביטחוננו הכושלת על ריבונות ישראל בדרום הארץ. בשיטת הסלאמי, זה התחיל עם גוש קטיף, ובתגובה - נסו הישראלים (כמו מלבנון) בהנהגת מנהיג סופר מושחת, שרצה להגן על עכוזו הדשן במחיר טיהור אתני של גוש קטיף. אחר כך הצטרפו יישובי חוטף עזה למקהלת החוטפים ללא כל תגובה, וההגדרה הורחבה - עד שכללה גם את פרברי גדרה ומשם זה התרחב לאזור באר-שבע, לאילת ולמצפה רמון. והעתיד - מי ישורנו; וזה רק האיום הדרומי ...
העלית ומערכת הביטחון אינן רוצות להתגבר על האיום. זה אינו נוגע להן. משחקי הכוח שלהן לא ייפגעו אם ייפלו רקטות מבאר-שבע עד מצפה רמון, וקידום של אף בטלן מבכיריהן לא ייעצר בשל כך.
כפי שהזהירה מורתי בכתה א' - אם מתרגלים לא להכין שיעורים, זה הופך להרגל.
מערכת הביטחון שלנו התרגלה להפסיד בעימותים צבאיים. היא עושה זאת בהצלחה חמישה עשורים, ומוכרת לציבור הישראלי סיפורי הצלחה, שאין להם כל בסיס, אך הציבור קונה אותם בחפץ-לב. מי רוצה לשמוע על מערכת ביטחון כושלת, המופקדת בעוונותינו על שמירת ביטחונו בעלויות אסטרונומיות ובהצלחות תת-מזעריות?
שלט (1) בדוכן שוקולד מצאתי צנצנות, שקושטו ב"דברי חוכמה". רובם לא לטעמי. הקסים אותי הפתגם, "העולם מתחלק לשלושה: מי שיודעים מתמטיקה ומי שאינם יודעים מתמטיקה".
בעיות טקטוניות גיליתי תופעה טקטונית מעניינת בשוליים הדרומיים של השרון. לפעמים, כשמתקרבים לצומת מורשה על כביש 4 - לא משנה מאיזה כיוון - יש תנועה חדה של הלוחות הגיאולוגיים, ופתח-תקווה צצה פתאום לנגד עיני הנהגים. כתוצאה מכך, כמה אחדים מהם שוברים חדות ימינה - רצוי בלי איתות, כנהוג במקומותינו - אפילו ממסלול שמאלי, כדי להגיע ליעדם באֵם המושבות (למרות שאני מאמץ את הגדרת משה אשד, כי פתח-תקווה הנה עיר ואין).
אי-אפשר להסביר את התופעה, ומומחים ידועים מאוד - כולל קצינים גבוהים - דיווחו לי, כי הם ניצבים חסרי-אונים ואין להם פשר לתופעה.
לשווא 560 עמודים כתב
מבקר המדינה על השריפה בכרמל. כיוון שאני משבית שמחות ידוע, אמרתי בראיון ב"הערכת מצב" ברשת ב' של
קול ישראל, לפני פרסום הדוח. שחבל על העצים, שנכרתו, כדי להדפיס את דוחו. שום ועדת חקירה - למרות כל הרעשים והצפצופים - לא שינתה דבר, ושום דבר לא נלמד. גם לא הדוחות הכרסתניים של מבקר המדינה.
אמרתי בראיון, כי אני מודה לוועדות החקירה על שחסכו לי עבודה קשה של איסוף נתונים, אך זו תרומתן היחידה. חבל על הכסף ועל הזמן.
המבקר הנוכחי (עדיין), שהפך את דוחותיו למקדם מכירות אדיר לעצמו, הולך הביתה שבע יחסי ציבור. אחריו, הלוואי שאתבדה, לא ישתנה דבר - כרגיל אצלנו. גם הוא לא שינה דבר. שאלו את אגרנט, את כהן, את וינוגרד ועוד כמה, ולא אוליככם אל העבר הרחוק (אולשן-דורי וכיו"ב). דוחותיהם מתייבשים בארכיונים, ומעלים אבק, מדי פעם חוקר משועמם מוצא בהם מטעמים, שייכתבו במאמר/ספר, שרק מעטים יקראו, למרות ממצאיו החשובים מאוד-מאוד. גם אם הגיעו ללקחי אמת - אף אחד לא שעה לדבריהם אחרי שוך הרעש עקב פרסום דוחותיהם.
שלט (2) במגרש החניה של בית-הספר של נכדי נשא החלון האחורי של אחת המכוניות שלט: "אבא ואמא הסעות בע"מ".
האוליגרכיה סותמת פיות מעולם לא התפעלתי מהדמוקרטיה הישראלית. זו נראית לי מגיל צעיר כאוליגרכיה מנוונת למדי, המופעלת על-ידי עלית מסואבת, שסוחטת את המדינה לצרכיה, ותבגוד בה כשיתחשק לה, או כשתגמור לסחוט את לשד האומה.
פעם הצגתי בכנס בינלאומי מאמר, שסיכם את ניסיוני ואת דעותיי - כעיתונאי וכחוקר - על הצנזורה בישראל. לאו-דווקא צנזורה צבאית. קראתי למאמרי, 'גן-עדן לצנזורים'. למרות שיקולי הביטחון, אני סבור, ששם הביטחון הלאומי נישא לשווא, ומנוצל לרעה על-ידי נוכלים ועל-ידי מתחזים ממנהיגינו, שרק ההגנה על ישבנם מניעה אותם. ובתחושותיי תומכת היכרותי, עם הצנזור הצבאי הראשי השלישי (תא"ל יצחק שני) ועם הצנזורית הנוכחית, תא"ל סימה גיל-וקנין.
סתימת הפיות הנה בחלוקה בררנית (סלקטיווית) של היתרים להפגנות - זכות יסוד בדמוקרטיה. המשכה באיסור על העלבת עובד ציבור - למרות שרבים מהם מעליבים אותנו ברמתם הנמוכה מאוד. הגדילו לעשות המפלגות, שהגבילו את האפשרות להתחרות בהן, וקבעו ספי כניסה גבוהים למדי לזירה הפוליטית. וכל זה כמובן, נעשה בחסות מערכת המשפט - 'מגִנת הדמוקרטיה', כפי שקרא לה הומוריסט ידוע.
וכל זה כיוון שכעת מתעמר השלטון במנסים לחלוק על דרכו - מתנגדי הריסת יישובים יהודיים מחד-גיסא ומפגיני שדרות רוטשילד מאידך-גיסא. נגד שניהם מפעיל השלטון בריונים במדים, שנהנים מחסות החוק; וכשהם נתפסים, אין המשטרה יכולה לזהות את הבריונים משורותיה, או גוררת רגליים בהעמדתם לדין.
השלטון הישראלי, שכמעט חידש את בווינגרד בבריחתו ממגע על נתיניו הדפוקים, מתחבא מאחורי גדרות ומאחורי שורות מיותרות של מאבטחים, שמטפחים את האגו של המאובטחים, ומבזבזים את תקציב המדינה. והוא אינו מוכן, שגם ממרחק יפגינו נגדו.
ובסך-הכל, זה מגיע לנו.
שלט (3) בדרך לפגישה עם בן-דודי, ראיתי במגרש החניה של קניון סביונים ביהוד מכונית, שנשאה שלט: "מכונית זו שייכת לבנק".
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
