כתבנו לענייני חילונים

חשיפה ותחקיר הן מילים השמורות לרוב לכלי תקשורת שבאמת חושפים ובאמת חוקרים לעומק. בכלי תקשורת חרדיים נדיר למצוא אותן. תפקידה של העיתונות החרדית הקונבנציונלית הוא יותר לכסות מאשר לחשוף, ולא רק בתחומי הפלילים והמין. היא נועדה לשרת מטרות מסוימות, השקפות מסוימות ובעיקר לרצות אישים מסוימים. כאשר למשל ראש עירייה חרדי סורח (ראו: יצחק עידן מאלעד שמעלליו מעטרים את דוח מבקר המדינה), העיתונות החרדית מגויסת לסנגר עליו או לחלופין לטייח ולסלף את המידע.

הרגל עשה לעצמו אתר חרדי חדש בשם "דוסים", להשתמש במילים מפוצצות כנזכר לעיל. מי שפותח את הכתבה לא באמת ימצא שם תחקיר או חשיפה אלא מאמרים פובליציסטיים שנועדו להשחיר את החברה החילונית. הם אפילו "מינו" כתב מפוברק לענייני חילונים. לכתב, כמו לשאר הכותבים באתר אין שם. הנוהג לכתוב ללא שם או בשם בדוי הוא תופעה רווחת בעיתונות החרדית, כאשר היא אינה עומדת מאחורי גבב השטויות שהיא מורחת בהן את קוראיה ומעדיפה להסתתר מאחורי מסיכות אנונימיות.

לא שבתקשורת הכללית חסרים בעיות, אבל הם כאין וכאפס לעומת אלה שבמקבילה החרדית. דווקא מחברה שרואה במילה הכתובה ערך ובעצמה כמחנכת, היה מצופה ליותר. במובן הזה, עושה דוסים לעצמו עבודה קלה. במקום לבנות לחרדים הר, הוא כורה לחילונים בור. בסברתם הילדותית מתמרמרים כותבי האתר על כך עובדת היותם של פושעים מסוימים חרדיים מובלטת בתקשורת, ונוקטים בטקטיקה הפוכה – לציין את עובדת היותם של פושעים חילוניים.

שלא כמו התקשורת הכללית שהשכילה מזמן להבדיל בין חרדיוּת לחרדים, בדוסים החילוניוּת והחילוניים הם היינו הך. התקשורת הכללית עדיין לא נגמלה סופית מההרגל הרע לשנוא ולהשניא חרדים, אך לעומת שנים עברו חל שיפור גדול. אבל צריך להבחין: כאשר היא מציינת שהרוצח/גנב/אנס/שודד הוא חרדי – יש כאן מסר סמוי שכך לא מצופה מחרדי להתנהג. כאשר היא מציינת את הכינוי חרדי כאשר תופסים את מי שריסס כתובות ביד ושם או זרק אבנים על מכוניות בשבת האמירה היא אחרת – שסיבת הפשיעה היא ההקצנה בחרדיות.

לחלק מהחרדים יש נטייה להתנער מעשבים שוטים שצמחו בערוגתם. על חרדי שנתפס בקלון יאמרו מיד שהוא אינו באמת חרדי, כי חרדי אינו עושה מעשים כאלה, והוא רק לבוש בלבוש חרדי... אם נלך לפי אותו היגיון – גם דוסים אינו באמת חרדי.

דוסים הוא לא חרדי, כי יש שם לשון הרע והוצאת שם רע על ציבור, וחרדים לא מדברים לשון הרע.
דוסים הוא לא חרדי, כי יש בו קטגוריה וחיפוש המומים בזולת, וחרדים כידוע מלמדים זכות.
דוסים הוא לא חרדי, כי הוא עוסק בפילוג ובמחלוקת, וחרדים תפקידם להרבות אהבת ישראל.
דוסים הוא לא חרדי, כי הוא באינטרנט, וחרדים אמיתיים אינם גולשים.

אבל האמת היא שדוסים כן חרדי. הוא רק לא באמת יודע מה להשיב לחושך החילוניות, וכשהוא מנסה זה לא ממש מצליח. הוא טוען למשל שהמדינה מממנת את הסטודנט פי כמה מאשר את בן הישיבה, אך שוכח לציין את תרומת האחרון לכלכלתה, להשגיה האקדמיים של המדינה ולתעסוקה שבה. הוא טוען שבני הישיבות תורמים למדינה אך שלימוד התורה שלו, שלא כמו בישיבות הציוניות למשל, נועד לתרום לכלל האומה ולעילוי המדינה, ולא רק כקרדום לחפור בו לצורך התגדלות רוחנית אישית. בהערת אגב אציין את שקראתי ביומון יתד נאמן, שהביא מדבריו של אחד מראשי הישיבות שאמר כי שהקב"ה זן ומפרנס ולא המדינה מפרנסת. מלבד חוסר הכרת הטוב שיש לדובר כלפי השליח, ראוי היה להיענות ל"תלונה" ולהפסיק לפרנס את אותו כפוי טובה. הדברים האלו מזכירים לי את הבדיחה על אותו חרדי שעמד בטרמפיאדה ונדחף עם חייל לטרמפ. הנהג, שלוקח רק חיילים, ביקש ממנו לרדת. הטרמפיסט אמר: גם אני חייל – בצבא השם, והנהג השיב: "אין בעיה, אז שאלוהים ייקח אותך".

לא תזיק לדוסים קצת ענווה. מי שאינו נושא בעול עם הציבור, מתבדל ואינו משתתף עם הציבור, אל יתפלא אחר כך שבזים לו. גם אם יטהר את השרץ בק"ן טעמים, וגם אם ישיב במגננה תקיפה – בשורה התחתונה הוא משתמט מלהשתלב – לעבוד ולשרת את עם ישראל, ובוחר בהסתגרות. הישועה לא תצמח מניתוק ומהיבדלות מהאומה, אלא מהצטרפות לפועלה ולמעשיה הטובים בצבא ובפיתוח המדינה תוך זהירות מהצדדים הפחות טובים שיש.