זו לא מחאה, זה עלבון

לא רק אתה, קורא יקר, לא יודע מה בעצם רוצים פעילי המחאה. איש לא יודע. וזה לא מפני שלא הבנת את המסר שלהם, אלא מפני שגם הם לא יודעים מה בדיוק הם רוצים לשנות. הם זועמים, הם ממורמרים, הם שונאים את השלטון ואת המתנחלים ואת החרדים, את העשירים ואת העניים, ואת ראש העיר שלהם חולדאי. הם מרגישים בכנות ובכל לב שלא טוב לחיות במדינה הזו כמו שהיא, והמטרה שהם רוצים להשיג היא שגם אתה תרגיש כך וגם אתה תהיה ממורמר וזועם.

יש בהם גם כמה אנרכיסטים מודעים ועקרוניים בעלי משנה פילוסופית בנויה ותוכנית פוליטית מוגדרת היטב, אבל הרוב מביע בעיקר תסכול ותחושת כעס עמוקים ואמיתיים. על מה בדיוק? על כלכלת השפע התל אביבית? על בתי הקפה הגדושים? על הקניונים המפוצצים בכל טוב? זה באמת לא מובן. הרי האנשים האלה לא באמת דואגים לעניים ולחלשים, ולא באמת יוצאים מתל אביב, ולא באמת רע להם בחיים. אז מה הסיפור שלהם?

אולי זה דומה לתסכול ולרוגז שמרגיש גבר גרוש כשהוא רואה כמה שמחה אשתו עם בעלה החדש (המשפט האחרון מדבר, כמובן, על גרושים וגרושות כאחד). הסיבה לכך שאי-אפשר להגדיר ולחדד את המטרות של המחאה, היא שהמחאה לא מופנית באמת נגד הכישלונות של המדינה אלא נגד ההצלחות שלה. זו מחאה נגד המציאות המעצבנת שבה מישהו אחר מנהל את העניינים, מישהו שנצפה שייכשל ויתרסק, ובמקום זה הוא מצליח.

והמישהו הזה הוא לא דווקא בנימין נתניהו. זה לא אישי, אפילו לא לגמרי פוליטי. זה משהו יותר רחב ועמוק. זו מחאה נגד ההצלחות של הציונות שהייתה אמורה כבר להתפורר, נגד השגשוג של הכלכלה הקפיטליסטית שהייתה חייבת כבר מזמן להתמוטט, נגד העולם שבניגוד לכל התיאוריות וההגיגים לא מחרים את ישראל ולא רומס אותה, ולא רואה שהיא נשלטת בידי החרדים והמתנחלים וכבר הפסיקה להיות נאורה ודמוקרטית.

יותר משמדובר בזעם, מדובר בעלבון. הנאורות והחילוניות והשמאלנות הבטיחו לעצמן בלעדיות ועליונות, וההבטחה הזו מתמוססת כאשר יעקב ליצמן מנהל בכישרון ובאחריות את מערכת הבריאות, בני מתנחלים דתיים מפקדים בהצלחה על גדודים וחטיבות בצה"ל ועולים מרוסיה הסובייטית יושבים בממשלה ומשפיעים על מהלכים מדיניים.

ומכיוון שמדובר בעלבון, המחאה החברתית יקרה כל כך ללִבם של בני המחנה הנאור. היא החזירה להם את הכבוד ואת גאוות היחידה. הדיבורים חסרי הכיסוי על ש"אנחנו נושאים את המדינה על כתפינו, רק אנחנו משלמים מסים והולכים למילואים ועובדים קשה ותורמים לכלכלת המדינה" זכו למחיאות הכפיים הסוערות ביותר, והתקבלו כמו מים חיים להולך במדבר. כמוהם גם עצם היציאה לרחובות, והיחד, וההתגייסות למען מטרות משותפות ונעלות גם אם ממש לא ברור מה הן בעצם.

למי כואב כשמרביצים

אמנם המתנחלים, למשל, משלמים מסים בגובה של לפחות 20 מיליארד שקל בשנה, ותורמים לצה"ל בערך 80 אלף חיילי מילואים. אומנם החרדים, למשל, משתלבים יותר ויותר בכלכלה הישראלית ורוכשים השכלה, ומתחיל גם להתהוות גל של מתגייסים חרדים לצה"ל. אומנם בני המעמדות הנמוכים משרתים במילואים לא פחות מבני מעמד הביניים התל אביבי. אבל כשמדובר בעלבון, אין טעם בוויכוח על עובדות ומספרים. הצורך בתחושת ה"אנחנו, רק אנחנו" חזק יותר מן העובדות והנתונים.

וכשמדובר בתחושת עלבון, גם חוש השמיעה וחוש המידה לא רלוונטיים. אתגר קרת, איש רציני לכל הדעות, כתב השבוע בידיעות שהוא מרגיש כמו אביו הרוויזיוניסט בשנות ה-50, כשהמדינה הייתה שייכת למפא"י ומי שלא נשא פנקס אדום היה מופלה לרעה ומודר מעבודה. "אם פעם מחזיקי הפנקס האדום היו אדוני הארץ, היום יש לארץ שלנו אדונים חדשים", הוא כותב, ומיד מסביר שאילו הייתה דפני ליף מתנחלת אין כל ספק שמשטרת ישראל הייתה מקפידה לגלות כלפיה סלחנות ורגישות אפילו אם הייתה בוחרת לעבור על איזה חוק, "אבל ליף איננה מתנחלת ולכן דינה לחטוף מכות". ואתה שואל את עצמך: הבנאדם באמת לא שמע על עמונה, לא ראה שוטרים מחטיפים מכות רצח איומות בהפגנות נגד ההינתקות, לא קרא בעיתון על מתנחלים שנכנסו לכלא למאסר ממושך על חסימת כבישים? הרי הכול נכתב וצולם ושודר. האם היה אי פעם איזשהו פעיל חברתי תל אביבי שהוצא נגדו צו הרחקה לחצי שנה מביתו, מאשתו וילדיו, מתל אביב ומגוש דן?

אבל כשמדובר בתחושת עלבון, אסור לזלזל בה. בשנה שעברה נשמעו, גם בעיתון הזה, קריאות למחנה הימין ולמתנחלים לבוא ולהשתתף ב"מחאה חוצת המגזרים". רוב הציבור הדתי והימני לא נשמע לקריאות הללו כי באינטואיציה שלו הוא הרגיש בצדק שזה לא אמיתי, שהמחאה לא באמת חוצה מגזרים, ושבעומק העניין זו הפגנה נגדו. אני לא מציע לשנות את זה בקיץ הזה והפעם להצטרף. להפך, השנה הדברים הרבה יותר גלויים ועל השולחן. בשנה שעברה בכל זאת באו למאהל כמה עשרות מתנחלים תמימים וחברי בני עקיבא, השנה הם לא באים ואם יבואו הם יגורשו משם בחרפה ואולי במכות. הכול חשוף יותר בקיץ הזה ועצוב יותר. אבל אני מציע להקשיב ולחשוב.

אתגר קרת שמע וראה שהמשטרה מכה מתנחלים מכות רצח, אבל מכות למתנחלים לא מכאיבות לו, מכות לדפני ליף כן. זה כל הסיפור. ועכשיו אין לי ברירה אלא לשאול את עצמי ביושר מה איתי, האם מכות לדפני ליף מכאיבות לי? לצערי ולבושתי התשובה היא לא. בתחושת עלבון משלי אני אומר לעצמי שמגיע גם להם, למפונקים האלה אדוני הארץ, לחטוף פעם מכות בתל אביב שלהם.

המשימה להשתחרר מהעלבונות ומתחושת הקורבן היא כנראה אתגר לשני הצדדים.