סוגיית גיוס החרדים נמצאת על סדר היום הציבורי כבר כמה עשורים. עו"ד יהודה רסלר הגיש לבג"ץ את עתירתו הראשונה בתחילת שנות ה-70, ואת העתירה שהובילה לביטול חוק טל הוא הגיש בשנת 2007. החלטת בג"ץ בנושא ניתנה בפברואר השנה, ולמדינה הוענקו שישה חודשים להתארגנות. אבל הכל הולך להתנקז לחודש האחרון, ותהיו בטוחים שנגיע גם לשבוע האחרון וליום האחרון ולרגע האחרון.

למה? כי ככה עובדים אצלנו. כי לא דוחים למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים, וגם מחרתיים לא עושים כלום עד שממש-ממש אין ברירה. אז מה הפלא, שבצורה הזו הכל נעשה בלחץ ובלחצים, הכל הוא תוצאה של כיפופי ידיים ומצמצומים, ואל תתפלאו אם ב-31 ביולי תרוץ המדינה לבג"ץ ותבקש ארכה (בדיוק כפי שעשתה בנושא גבעת האולפנה). מה שבטוח הוא, ששום דבר טוב, מושכל ובר קיימא אינו יכול לצאת מתהליך כזה.

איך אני יודע את מה שאמרתי בסוף הקטע הקודם? לא רק משום שההיגיון מחייב זאת, אלא גם משום שהניסיון מלמד זאת. מעבר לכשלים המבניים בדרך קבלת ההחלטות בנוגע למשט הטורקי, הצביע המבקר מיכה לינדנשטראוס על כך שהדיונים המהותיים ביותר נערכו אחרי שהמשט כבר יצא לדרכו, למרות שהיה ידוע עליו במשך כמה חודשים. ההחלטה להשתלט עליו בכוח התקבלה כאשר הספינות היו בלב ים, והתוכניות הוצגו רק באותו שלב. אז מה הפלא שהשביעייה לא ידעה מה בדיוק הולך לקרות, ומה הפלא שגורמי ההסברה בכלל לא חשבו שמשהו הולך לקרות?

בנימין נתניהו הבטיח בתשובתו לאותו דוח, שהלקחים הופקו. התנהלותו בנושא גיוס החרדים מלמדת, ששוב אי-אפשר להאמין לאף מילה שלו. והכי מפחיד: אתם יכולים להיות בטוחים שכך בדיוק יתקבלו ההחלטות בנושאים הגורליים ביותר לעתיד המדינה (ע"ע אירן).

ביומיים הראשונים לעדותו של ש"ד במשפט הולילנד, משך אותה השופט דוד רוזן עד שכבר ממש לא הייתה לו ברירה. התובעת, עו"ד ליאת בן-ארי שווקי, כמעט התחננה בפניו להפסיק את העדות כאשר ראתה סימנים לכך שש"ד מתקשה להבין את השאלות ועוד יותר מתקשה לתת את התשובות. העד עצמו, בצורה מכובדת, הסביר שוב ושוב עד כמה מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו להמשיך. אבל רוזן ניסה לפטור את הכל בחיוך: "הוא דווקא נעשה יותר מרוכז", אמר לבן-ארי באחת הנקודות, וניסה להשיג עוד עשר דקות ואולי רק חמש ואולי רק עוד כמה שאלות.

לזכותו של רוזן יש לומר, שאחרי היומיים הללו – בהם התייחסותו גרמה למצבים מאוד מביכים ובלתי מכובדים – הוא התעשת, וכבר בבוקרו של היום השלישי הודיע שהעדות לא תימשך בשום מקרה מעבר לשעה 14:00. עוד יש לומר לזכותו, שהוא אומנם ניסה להתעקש על מציאת עדים שיוכלו להעיד בהמשך היום, אך לאחר מכן נסוג. לפחות בעיני, זה הוסיף לו נקודות כמי שיודע להכיר בטעותו.

השר-הנשקן הודיע השבוע, בתוך יממה אחת, גם על הקמת מפלגה וגם על רכישת קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב. מסיבת העיתונאים של רמון בנוגע למהלך השני הייתה מחזה הזוי. הוא סירב בתוקף לומר מי עומד מאחוריו ומי ישקיע את 17 מיליוני השקלים הדרושים, ולעיתונאים שלחצו עליו ענה ברוגז: "אולי אתם גם רוצים לדעת מי ערב למשכנתה על הדירה שלי?" – כאילו יש איזשהו דמיון בין המשל לנמשל.

שותפו של רמון, הפרסומאי משה תאומים, הבטיח מאוחר יותר שההתאחדות לכדורגל תקבל את כל המידע בזמן המתאים. כעת יש שלוש אפשרויות: או שהמידע הזה יימסר ברגע האחרון משום שכך עושים אצלנו, או שהוא אינו נמסר כעת משום שהוא אינו קיים, או שהוא אינו נמסר כעת משום שהוא מביך מדי. וכל זה בא מפיהם של שניים שהצהירו שהם יוצרים מודל חסר תקדים של שקיפות בכדורגל הישראלי. הזוי כבר אמרנו?

אם זה מנחם מישהו, אז הנטייה לחכות עד הרגע האחרון אינה ייחודית לנו, והיא כנראה יותר תכונה כלל-אנושית מאשר רק ישראלית. ראו את המתרחש בגוש האירו: המדינות הזקוקות לסיוע מחכות עד שכבר ממש אין אוויר בריאותיהן, בטרם הן פונות לעזרתה של קרן החילוץ. אולי זו שאלה של גאווה, אולי זהו תסמין של תקוות שווא, ואולי – הגרוע מכל – זהו סימן לנתק של המנהיגים מן המציאות.

הזמן שהולך כאן לאיבוד הוא בהחלט משמעותי, כי בכל יום שכזה נרשמות עוד ירידות בשוק ההון, חובותיהן של המדינות צוברים עוד ריבית, והן מתקשות עוד יותר לגייס כספים. במבט מרחוק, הפוליטיקאים ברוב מדינות אירופה נראים קטנוניים, עקשנים ושחצנים. אז אולי ככלות הכל, החיבור שלנו לאירופה אינו כל כך מלאכותי.

יש מי שאפילו הרגע האחרון הוא מוקדם מדי בשבילם. השבוע חשף עמיתי עידן יוסף, כיצד חלק ניכר ממשרדי הממשלה לא עמדו בחובתם החוקית ולא פרסמו במועד – 1 ביולי – את הדוחות השנתיים לפי חוק חופש המידע. אפשר לכאורה לומר שזוהי קטנוניות, ולמי באמת משנים עוד יום או שבוע או אפילו חודש. אך האמת היא, שזהו תסמין לתופעה חמורה ונרחבת בהרבה, בה עובדי מדינה מצפצפים על החוק, וסבורים שהציבור הוא המשרת שלהם ולא להפך. כדאי מאוד שיימצא מי שירים את הכפפה וידרוש מנציבות שירות המדינה לנקוט בצעדים נגד האחראים להפרות אלו של החוק.