תחת השטיח של אלוהים

בני משפחה וחברים,

שעת פְּרידה מאדם, שעת פרידה מאחינו האהוב אלי - היא שעה קשה לכולנו. ואנו מחויבים להעלות דברים לזכרו של ההולך מעימנו. לכאורה יאמרו האנשים: מה יש להגיד על ההולך מעימנו? לכאורה הָלך מעימנו אדם פְּחוּת עֵרך. תִסמונת דאון. מה יש לאמר על אדם תסמונת דאון?

לא היה לנו כאחים קל לגדול עם אָח תסמונת דאון. אִם נשלחו ילדי תסמונת דאון לָעולם כדי לבחון את המין האנושי, אנו יכולים לאמר לכֶם שהמין האנושי נִכשל. בכל מקום שאֵלי הלך, אנשים בָּזו לו וצִיערו אותו. זה היה קשה להיווכח עַד כמה הרוע האנושי אין לו תִכלה. בסֵפר בְּראשית כָּתוב משפט מדהים: "ויַרא ה' כי רַבּה רעת הָאָדם", ומה התגובה של אלוהים לָרוע האנושי? "וַיִתעצב אֶל לִבּוֹ"(בראשית ו, 6).

התגובה של האלוהים היא מצַמררת: ויתעצב אל לבו. למה האל צריך להתעצֵב? הוא יכול היה לברוא עוֹלם מושלם, ולא הייתה אז סיבה לעֶצֶב. אבל הוא העניק לאדם את הבחִירה החופשית, והאדם- כָּשַל ! בכל פעם שבני אדם פוגשים אנשים שונים מהם, חריגים ומוגבלים, תמיד יש כאלה שבָּזים להם ומתאכזרים להם. כשאתה נתקל בכך, קשה לך לראות עד כמה רַבה רעת האדם. כמה סֵבל ומרורים סָפג האיש ההולֵך היום לעולמו. שְעת המוות שלו היא שְעת חֶשבון נפש לכולנו.

מַלאכים שנָפלו

אֵלי נולד כבן בכור, ולא קל לזוג הורים לספוג מַכּה כזאת. אביהָ של אמא שלנו, סבא יצחק, קיבל את אלי כנכד ראשון שלו וראה בלידתו זכוּת. הוא קרא לבתו סעידה ואמר לה: "בתי, יש לך זכות מיוחדת שנולד לך ילד כזה. כל הילדים האלה הם מַלאכים שנָפלו ובאו לעולם לעשות תִיקון. ועַד שיַשלים את התִיקון שלו, אַת צריכה לנהוג בו ביראת קודש". וכך אמא שלנו נהגה. היא גידלה את אלי כמו שמגדלים מלאך בבית. במשך השנים ראיתי התבטאויות של מקובלים שונים שֶכּתבו שילדֵי תסמונת דאון בכל העולם יש להם מראה דומה והם כולם מלאכים שבאו לעולם לעשׂות תיקון.

מעניין, שבאחד האירועים שֶקרו לפני תשע שנים, אמר אֵלי משפט מסוים שכמו אִימת את דבריו של סבא. זה היה בקיץ 1996, תשנ"ו. אמא ניסתה לטפל בו והוא היה מר נפש והתנגד, ואז היא כעסה עליו ואמרה לו בערבית "מנֵן אַללא גַ'בָּאק?"(מאיפה אלוהים שלח אותך?) והִשלימה את דבריה בעברית: מאיפה שלחו אותך אליי, מאיפה באת ? אלי שתק ולא הגיב. ואז אני שאלתי אותו: אֵלי, אמא שואלת איפה היית לפני שבאתָ אליה. הוא הסתכל בשנינו ואמר משפט מדהים: "הייתי תחת השטיחַ של אלוהים". שום משורר לא יכול להמציא משפט כזה. שאלתי אותו שוב: ומי היה לידך שם? והוא ענה: המשיח.

כתבתי אז בעקבות האירוע הזה את השיר "מלאך בירושלים".

מלאך בירושלים

לְאָחִי הַבְּכור קורְאִים בָּרְחוב:
מְפַגֵּר.
קורְאִים לו גַּם: מונְגְלואִיד.
וְהוּא שְמו אֵלִי.
אֲנִי יָכול לְהָעִיד.
הָיִיתִי עֵד לְיָדֶיהָ שֶל אּמִּי
שֶמָּשְחוּ תְּרוּפָה עַל עורו
וְנַפְשו הָיְתָה לו מָרָה מִן הַדְּרָכִים
וְהִיא מִתְפּורֶרֶת מִכַּעֲסו
וְהִיא מִתְפּורֶרֶת לוּחַ זְכוּכִית.

וְאַחַר כָּךְ בְּעודו שותֶה
כְּאֵבָיו נִסְתָּרִים
שָאֲלָה אותו אִמָּא לִבָּהּ דַוָּי
בְּרֶגַע שֶל שֵבֶר מְרורִים:
לָמָּה הִגַּעְתָּ אֵלַי?
אֵיפה הָיִיתָ
לִפְנֵי שֶבָּאתָּ אֵלַי?
מִתְפּורֶרֶת מִכְּאֵבָהּ שֵבֶר זְכוּכִית.
וְהוּא עונֶה לָהּ בְּתַמְצִית החָכְמָה
הַמַּלְאָכִית
דְּבָרִים מֻפְלָאִים:
הָיִיתִי תַּחַת הַשָּטִיחַ
של אֱלהִים.

(מתוך: זריחה בין הזמנים, עמוד 60)

לאלי הייתה אהבה מיוחדת למשפחה. הוא אהב את המפגשים המשפחתיים והעניק חום ואהבה לאחיו ואחיותיו ואחייניו. אני זוכר שכאשר גרנו במבשֶׂרת ליד אמא שמונה עשרה שנה באותה כניסה באותו בניין, היינו יוצאים לא פעם לבילוי או יוצאים העירה. אֵלי היה עומד בחלון שלו בחזית הבניין מסתכל עלינו ומסמן לנו בידו שראה אותנו. הוא היה נשאר בחרדה ובדאגה ליד החלון עד שוּבנו. כשהיינו שָבים, הוא היה מסתכל ומסַמן לנו ביד שראה אותנו ופונה לאחור לחדרו.

כתבתי אז את השיר "אחי הבכור":

אָחִי הַבְּכוֹר הוּא סוֹד שחוֹר:
הוּא מונְגְלוֹאִיד נֶחְבָּא מֵעֵבֵר לַחַלּוֹן
מִתְבּוֹנֵן בַּמְּנוֹרוֹת הַשְּלֵמוֹת שֶל הַאֲנָשִים.
וְלוֹ נָתַן אֱלוֹהָיו מְנוֹרַת חֶסְרוֹנוֹת
לִרְאוֹת בָּהּ אֶת יִסוּרָיו יָמִים עַל יָמִים
לִרְאוֹת בָּהּ מֵחַלּוֹנוֹ הַשָּבוּר
אֶת שִׂמְחַת הָאֲנָשִים השלֵמִים.

(מתוך: אגדת הדבש המר, עמוד 41)

סבל וייסורים

אלי תמיד אָהב לסַדר הכּל אחרת. בכל פעם שבא לַבית התחיל להזיז חפצים מכאן לשם ומשם לכאן. פעם אמא חיפשה חפץ כלשהו, והוא לא זכר היכן הניח אותו. הוא ראה שהיא כועסת ורצה לפייס אותה. הוא ניגש אליה במבט תמים ואמר לה: אמא, מה אני אשם שאלוהים ברא אותי ככה?

בחודשיים האחרונים ידע אֵלי סבל וייסורים, ואין לדעת למה היה צריך להשלים את תיקונו בסבל כזה. אנו ניסינו להנעים לו את שנותיו עלי אדמות. בכל השנה היה מחכה ליום ההולדת שלו. וכשהייתה מסתיימת, מיד היה מדַבר על יום ההולדת הבא שלו. יכולתָ לשבת לידו, והוא היה אומר: בחנוכה יום הולדת שלי. והיינו אומרים לו: אלי, זה עוד הרבה זמן, והוא היה עונה בתמימות: אז מה, אז מה. והוא חיכה ליום הזה כיום גדול שבו כולם מברכים אותו ונותנים לו מתנות. עד לפני חמש שנים נהגו כל הקרובים והדודים מתל אביב להגיע במיוחד ליום ההולדת שלו.

בחמש השנים האחרונות, עקב סכסוך טריוויאלי במשפחה, הנוהג פסק. איש מהקרובים לא הגיע בחמש השנים האחרונות לחגיגת יום ההולדת של האיש האומלל, שכּה חיכה לדודים שלו. בכל יום הולדת ישב מר נפש ולא הבין למה קרובי משפחתו מחרימים אותו. הוא היה לוחש "למה הם שונאים אותי". היום במותו של אלי אינני יודע מה לומר על כך. אני רק בשר ודם, ואני יודע שנגרם לו צער בשנותיו האחרונות.

בבית החולים שָכב עִם ידיים קשוּרוֹת לצדדים, כיוון שהיה מחובר לאינפוזיה ולמכשירי הַנשמה. הוא לא יכול היה לסבול את המכשירים וניסה להוציאם מעליו. הרופאים נאלצו לקשור אותו. ראינו אותו חסַר ישע. הוא התבונן בכולנו כשאנו מסתובבים לידו חופשיים. והוא שכב שם חף מכל עוון, צדיק תמים בדורותיו, לא מבין למה קושרים אותו, למה דוקרים אותו כל הזמן. וכל הזמן היה לוחש: אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה. היינו סביבו כולנו כל הזמן: הרצל ויהודה ורינה ואילנה.
אני זוכר שאחותִי רינה אמרה לי: תראה אותו, שוכֵב כמו חיה קשורה.

לאחר מותו בשבת, הרגשתי צורך לכתוב את השיר על מותו. וזכרתי את הדימוי הזה: כמו חיה קשורה.

כתבתי את השיר "קרבן אדם".

קָרְבָּן אָדָם


הוּא שָׁכַב כְּמוֹ קָרְבָּן אָדָם
עָקוּד עַל מִזְבֵּחַ מִסְפָּר אַרְבַּע
בַּחֲדַר טִפּוּל נִמְרָץ.
אֲנִי לֹא הָאַיִל, לָחַשׁ נֶאֱנַח
אֲנִי לֹא הָאַיִל
אֲנִי המַּלְאַךְ.

הוּא שָׁכַב כְּמוֹ קָרְבָּן בּוֹעֵר
וְנִפְנֵף בְּאֶצְבְּעותָיו הַקְּשׁוּרוֹת:
תְּנוּ לִי לָעוּף
תְּנוּ לִי לָעוּף
אֲנִי מַלְאַךְ עִם כְּנָפַיִם
נִסְתָּרות.

וְהֵם
שֶׁהִבִּיטוּ בּוֹ בְּתוֹךְ סְבַךְ
חוּטֵי אִינְפוּזְיָה, חַמְצָן
וָחֲבָלִים לַיָּדַיִם
שָׁלְחוּ יָדָם לְהַתִּיר אוֹתוֹ
מִכָּל הַחוּטִים וְהַצִּנּוֹרוֹת
רַק לְאַחַר שֶׁנּוֹכְחוּ לָדַעַת
שֶׁהוּא כָּבוּי וְדוֹמֵם
וּכְנָפָיו -
שְׁבוּרוֹת.


אלי אהובנו אנו נפרדים ממך היום. אמא שלך גידלה אותך כמו אישה גיבורה. והיא יכולה להיות גאה שהיא קיבלה פיקדון שלם והיא מחזירה אותו שלם. התיקון נשלם. אנו יודעים אהובנו לאן אתה הולך מכאן. אנו יודעים שאתה לא תשכּון עפר, כי נשמתךָ נחצבה ממָקור עליון. הרי גיליתָ לנו את סודךְ בעודךְ חי עימנו עלי אדמות. אתָה שב היום אל המקום שממנו באתָ. אתה שב לשכון תחת השטיח של אלוהים. ושם, אֵלי אהובנו, שם כשתהיה מתחת לשטיחַ, מתחת לכיסא הכָּבוד, תלַמד זכות על כולנו, על כל אלה שאהבו אותךָ.

אנחנו לא נשכח אותךָ.