תחת הכותרת "האידיאולוג האחרון" כותב דוד מרחב ("מקור ראשון", 3.7.12), ש"ההיסטוריונים יתקשו לנסח את מורשת שמיר, כשם שעד היום איש איננו יודע מהי מורשת רבין". נראה שהכותב לוקה בבלבול בין המושגים "מורשת" ו"מקוריות", מפני שלא רק היום ברור שכל אחד מהם השאיר אחריו השקפת עולם שממנה נגזרים "צווי-עשה" (שזו תמציתו של המושג "מורשת"): לרובנו הדבר היה ברור גם כאשר כל אחד מהם פעל כראש ממשלה.
טענתו-טעותו של מרחב אירונית, מפני שהמורשות הללו קוטביות זו לזו במובן העמוק ביותר של שרידות הקיום הציוני, כפי שמרחב עצמו מבחין מבלי דעת בכתבו כך על שמיר: "כתלמיד נאמן של מורשת ז'בוטינסקי העדיף שמיר את מדיניות 'קיר הברזל' על פני ניסויים מפוקפקים". באלה הכוונה להסכם לונדון של פרס ולהסכמי אוסלו של רבין עליהם אמר רפול: "מדינה היא לא כרובית - על מדינה לא עושים ניסיונות".
מורשת רבין היא לא יותר אבל גם לא פחות מאוסף הנחות היסוד מהן נגזרו הסכמי אוסלו:
א. יש סיכוי לקנות שלום תמורת שטחים.
ב. הסכמי סן-רמו, כתב המנדט הבריטי וסעיף 80 לאמנת האו"ם - כולם אותיות מתות.
ג. יש לנו פרטנר שיענה במתינות על גילויי מתינות מצידנו.
ד. אפשר לשלוט בתהליך המדיני באמצעות שלמונים למי שתמורתם כדאי לו "לעשות שם סדר בלי בג"צ ובלי בצל"ם" (למי ששכח או מעוניין לא לזכור מוצע לקרוא את "בתוך הכיס של הראיס" של עזרד לב וללמוד
כאן על מקומו של אותו יוסי גנוסר בגיבוש הסכמי אוסלו של רבין והסכם קמפ דייוויד של יורשו האידיאולוגי ברק).
הבסיס להנחות הללו היא יהירות מתנשאת על ערביי ארץ ישראל המערבית ומדינות ערב, ותו-לא. אין מאחוריהן שום הנמקה רציונלית אלא רק הגיג חולמני הטוען ש"עד עכשיו ניסינו בכוח, ומכיוון שנכשלנו (?) - עכשיו צריך לדבר". אין תימה, אפוא, שפרי הבאושים האינטלקטואלי ההכרחי של היהירות הזו היה עיוורון מוחלט למשקלה של האידיאולוגיה האיסלאמיסטית בתרבות הפוליטית הערבית. רק מוכי עיוורון כזה יכלו לחתום על הסכמי אוסלו אפילו אם נואלו להאמין לרוצח ההמונים היהודים ערפאת.
המורשת ששמיר ביקש להעביר לנו בפסקה הראשונה ל"על קיר הברזל" שנכתב ב-1923 (!) כותב ז'בוטינסקי: "כל בני-אדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי". בניגוד לחפותה המוחלטת של מורשת רבין מכל שביב רציונליות, המאמר כולו עוסק בהנמקה רציונלית לקביעה הזו ומסכם כך:
"אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אילו מילים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא אין לראות אותם בחזקת אספסוף אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא' את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ או בעניין שוויון זכויות או בעניין ישות עצמאית לאומית... ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ ישראל שלא יהיה נתון לשום השפעות ערביות, כלומר - עצם השלטון שנגדו לוחמים הערבים. במילים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת מהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה".
אכן, זו המורשת שביקש שמיר להעביר לנו. היא סותרת קוטבית את מורשת רבין מפני שהיא מתייחסת ברצינות להתנגדות האנדמית של ערביי ארץ
ישראל לכל צורה של ישות מדינית ליהודים בשטח שבין הים לירדן, וזאת עוד לפני הופעת האיסלאמיזם: המאמר נכתב בשנה שבה אך זה נוסדה תנועת "האחים המוסלמים", כשהמושגים "דאר אל חארב", "דימי" ו"דין מוחמד באל–סייף" נתפשו עדיין כקוריוזים מתוך כתבים עתיקים ולא כמה שהם באמת - צווי-עשה של אידיאולוגיה פוליטית קסנופובית ורצחנית שמאז הספיקה גם לכרות ברית עם הנאציזם, גם להיות ליורשתו האידיאולוגית וגם להיות ליורשתו המעשית: למעלה מ-11 אלף יהודים נרצחו אחרי השואה במצוותה רק על שום היותם יהודים.
בין האידיאולוגיה הזו לבין מדינת היהודים ניסה שמיר להקים קיר ברזל שבחסותו תבצר הציונות ריבונות בגבולות המנדט הבריטי שבין הים לירדן, גבולות שאושררו בסעיף 80 לאמנת האו"ם. רק ראש ממשלה שזו כוונתו יכול היה להגיד "ולמי ששואלים למה ארץ ישראל היא שלנו, תשובתנו היא: ככה", ולהקים עליו כבר אז את כל אלה שמאז ממשלת רבין השנייה ועד היום מתרפקים על מורשתו קוטלת היהודים.
כל ראשי ממשלות ישראל מאז רבין אימצו את מורשתו, ולכן במקום "ככה" שמע "העולם" מכולם טיעוני ביטחון מורכבים ולא תמיד מובנים. אלה מטיבם מזמינים לחצים ופשרות על בסיס פרגמטי, ולכן ממיתים כל אפשרות להנמקה אידיאולוגית ואפילו להנמקה משפטית. כך קיבלנו במקום קיר ברזל מה שנסראללה ושכמותו תופשים (בצדק או שלא בצדק) כ"קורי עכביש".
כשזו תפישת המציאות של האויב, הוא אפילו לא צריך להיות איסלאמיסט דוקטרינרי כדי להסיק שטרור משתלם, ואז מתגשמת תחזיתו של ז'בוטינסקי במהופך: אפילו למי שאיננו כזה ולמרות היותו רודף שלמונים לא כדאי להציע לנו הצעות, כפי שקיווה ז'בוטינסקי שיקרה לכשיהפוך קיר הברזל למציאות פוליטית וצבאית. אלה שטרם השתכנעו מוזמנים לבחון את התנהלותו של החילוני המתון (במרכאות או מחוצה להן) אבו מאזן, הפועל כמי שיודע שבעתיד יקבל בחינם כל מה שהוא נדרש לשלם עבורו בהווה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
