זר לא יבין וישבור את הצום

האנגליציזמים זוחלים לתוך השפה העברית בעידודה של העיתונות המודאגת תמיד שמא לא יבינו כראוי את שהיא מזמרת אם לא תתאים את תוויה לנגינות הציבור. בימי ראשיתה של תחיית השפה פרסמו ועדי לשון וגדודי השפה העברית מנשרים בהם היו שני טורים, טור אחד "אל תאמר" וטור אחד "אמור", כגון "אל תאמר יושבתי, אמור ישבתי".

היום לא עולה על דעתו של איש לכתוב "אל תאמר אפליקאציה" או "אל תאמר עשה אקזיט" או "אל תאמר זה עושה שכל אלא אמור...",אמור מה? לא כלום, או משום שאין העברית שבפינו מודאגת על שנושאים על פניה נשים נוכריות או מפני שהיא טוענת כי הלעזים גויירו אם לא להלכה למעשה גויירו, או מפני שהיא מתחסדת בלמדנות ואומרת כי כך דרכה של לשון, היא מתעשרת כשהיא סופגת לחלוחית לשונות אחרות.

"ספין" הוא היום לא פחות מן המקורות מאשר "גניבת דעת" (מי עוד זוכר שיש ביטוי כזה) ו"עוקץ", מרמה מתוחכמת, שוב אינו שייך לא לדבשה של הצרעה ולא לעוקצה אלא מעבר לים עלה ארצה והתאזרח. יש והביטוי נראה עברי מימים ימימה כגון "שוברים את הצום" ולאמת איננו קיים בלשוננו אלא היגר מ-To break fast שתחילתו, כשהיה כתוב אנגלית במילה אחת, משמעותו הייתה ארוחת הבוקר הקוטעת את צום הלילה ועכשיו בשתי מילים היה לכינוי הסעודה הצנועה תמיד, בה מסיימים, לא שוברים, את התענית.

הצום מסתיים אך שברון הלב נמשך לתוך העשרה בחודש

לסיום הצום ביום הכיפורים אף על-פי שחכמים הזהירו שלא יעשו אותה סעודה, נלוות תחושה של חגיגיות. אך זה עתה יצאו המתפללים מיום של חשבון נפש ווידויים ובקשות מחילה ותחושה וודאי כי נסלח לכל עדת ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה, וקורת הרוח מן השחרור מעולם הרובץ של חטאי התמול ניתרגמה לסיום הצום בשמחה.

גם צום תשעה באב על חורבן בית מקדשנו מסתיים עם צאת הכוכבים, אולם לא רק שאין בו שמחה כלל אלא חכמים תוהים אם לא ראוי היה לצום באותה שעה מפני שרובו של המקדש לא בתשעה באב נשרף אלא בעשרה בו. את הצום הזה אי-אפשר אפילו באנגליציזמים לשבור. הוא מסתיים, אכן, אך שברון הלב ההיסטורי על אובדנו הכפול של ההיכל נמשך לתוך העשרה בחודש ועל כן, היו חכמים שנטו לפסוק כי ראוי היה מלכתחילה שהצום יהיה בי' באב ולא בתשעה בו. האנגליציזם ששוברים בו את הצום הזה אינו ראוי לא ללשון ולא לשפה.

היה קל יותר לקיים את צום תשעה באב כשהיינו עדיין, כל עמנו ישראל, בשבי הגולה. החורבן היה בעל נוכחות עזה בכל יום ויום. פיזור האומה היהודית לארבע קצוות הארץ, דיכויו, שלילת זכויותיו, רדיפתו, נגעי השפלתו היו מציאות חוויה. איכה לא הייתה רק מגילה של שריפה שלא בערה עוד אלא בהוויית הזיכרון הלאומי אלא שאלה מטרפת על כל שעה ושעה משעות הקיום.

היום - ההזדהות עם הקורבן אינה קלה

היום ברוך השם, קשה יותר. ההזדהות עם החורבן אינה קלה. העם היהודי הקים ריבונות בארצו. הוא אינו רדוף. הוא בר חורין. עריו נבנות. אין הוא ניצב אין אונים מול רודפים. אפילו אינה דומה שום מציאות למציאות המשיחית המקווה של איש תחת גפנו ותחת תאנתו בשלום ובלא אוייב כלל, המציאות ההווה עושה את החורבן לחוויה מעצבת שכולה עבר, שכולה הכרה אינטלקטואלית ביציאה הניסית כמעט מבירא עמיקתא של גולה לאיגרא רמה של חירות. בגולה עמדה במרכז תשעה באב הבכיה לדורות על החורבן. בישראל עומדת במרכזה ה"אז ימלא שחוק פינו", לא איומי העבר אלא תהילת המחר, לא הרצף הדטרמיניסטי של אויבים מכל עבר, אלא ההודיה שברוך השם בזוכרנו את ציון אנו זוכים ובונים את ציון.

התחושה הזאת ראוי לה שתהיה תחושת דגל ישראלית, בלי יוהרה, בלי התגרות, בלי ראווה, אבל מורמת בצניעות על נס. מי שזכה לחיות ימי תשעה באב בטרם תהיה מדינת ישראל וזוכה לחיות ימי תשעה באב למעלה משישים שנה אחרי שיש מדינת ישראל בעולם, יודע לעומק מה היה תשעה באב בעמקי הבכא של ארבע קצוות הארץ ומה הוא היום.

הוא יודע כי אינה דומה הבכיה של ייסורי החורבן ההולך ומחריב עוד ועוד לבכייה של זכר לייסורי החורבן ההולך ונבנה ברוך השם עוד ועוד. זר לא יבין זאת. אם ירצה להבין יבוא ביום העצמאות, ביום ירושלים. בתשעה באב נבין אנחנו והוא לא יבין. בתשעה באב נזכור אנחנו את החורבן שחווינו מתוך הבית הנבנה והולך, אך זר, לא יוכל להבין וחלילה עלול לשבור לא את הצום, אלא את הבנת משמעותו שכולה שלנו.