נשיא חדש במצרים - המשמעויות עבור ישראל <br>

השאלה המרכזית היא האם מצרים תפנה כעת לכיוון של הקצנה דתית, תוך כדי חבירה לגורמי איסלאם קיצוני כמו אירן – ותאיים על ישראל במלחמה.

כדי לענות על השאלה יש לבחון את המצב החדש שנוצר עם עלייתו של נשיא חדש לשלטון. מצרים נמצאת כיום בעיצומו של משבר כלכלי מהקשים בתולדותיה.

יתרות המט"ח שברשותה כורסמו ב-50% בשל המהפכה וחוסר היציבות שהביאה איתה, משקיעים זרים רבים משכו את כספם וחברות זרות מעתיקות את פעילותן למדינות אחרות, היקף "בריחת ההון" ממצרים עד היום נאמד בכ-40-35 מיליארד דולר!. בנוסף, רוב מפעלי התעשיה סובלים מהאטה חמורה וחלקם שותקו לחלוטין, אחוז האבטלה בקרב הצעירים עד גיל 25 שהגיע עוד לפני המהפיכה ליותר מ-50%, ממשיך לעלות בהתמדה, והאינפלציה הואצה. גם לפני המהפכה כ-40% מהאוכלוסיה הייתה חיה בתנאי עוני מחפיר (מיליונים מתגוררים בבתי קברות ועל גגות בתים בשל מצוקת דיור נוראה), ומצבם רק מחמיר.

כיום, ברחובות מצרים ובשכונותיה שולט הוונדליזם והפשע, כאשר אזרחים תוקפים תחנות משטרה ומשרדי ממשלה, ואלפי פושעים נמלטו מבתי הכלא בשנה האחרונה. חוסר הביטחון הביא גם לפגיעה קשה בענף התיירות המהווה את אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר עבור המשק המצרי, וגם יצוא הגז והנפט – אף הוא מקור הכנסה חשוב – נפגע.

כל אלו מביאים את מצרים למצב של תלות כמעט מוחלטת בארה"ב ואירופה (שלאחר המהפיכה התחייבו להעביר לה ולתוניסיה כ-40 מיליארד דולר סיוע בהלוואות ומענקים) ובמדינות הנפט במפרץ הפרסי (המתנגדות בחריפות להקצנה איסלאמית ומעודדות את הגורמים המתונים במצרים), אשר כבר החלו להעביר למצרים סיוע במיליארדי דולרים.

חשוב מאוד לזכור כי ההנהגה החדשה במצרים מחויבת בראש ובראשונה לשיפור דרסטי של הכלכלה ותנאי המחיה משום שזו הסיבה המרכזית לנפילת שלטון מובארק. המוני המצרים שהפגינו כנגד שלטון מובארק והביאו להפלתו, לא דרשו שינוי במדיניות החוץ המצרית, אלא שינוי דרסטי במצבם הכלכלי, החברתי, ובזכויות האדם והזכויות הפוליטיות הבסיסיות.

ההבטחה החד-משמעית לשינוי המצב שנתנו המפלגות האיסלאמיות לציבור המצרי תחייב אותן למדיניות חוץ זהירה, שקולה ומאוזנת, אשר תשמר את הקשרים הטובים עם מדינות המערב ואת הסכם השלום, וזאת על-מנת להמשיך ולזכות בסיוע החוץ הקריטי ועל-מנת שלא למוטט לחלוטין את הכלכלה המצרית השבירה, המצויה זה שנים במשבר מתמשך שרק הוחרף ע"י המהפיכה.

הבנת גורמי היסוד של הכלכלה המצרית תבהיר עוד יותר את המצב הנוכחי. הכלכלה המצרית נשענת על רווחים גדולים ממסים המוטלים על מעבר ספינות בתעלת סואץ (כ-20,000 ספינות בשנה), על תיירות חוץ עניפה (התורמת כ-13% מהתמ"ג), יצוא נפט וגז, וסיוע חוץ מסיבי (מארה"ב, מאירופה ומקרן המטבע הבינ"ל והבנק העולמי). כל אלו יפגעו קשה מאוד במקרה של עימות צבאי. סיוע החוץ יופסק לחלוטין, התנועה בתעלת סואץ תשותק (כפי שהיה לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יוהכ"פ), תשתית הנפט והגז תופצץ ותיהרס, וענף תיירות החוץ יקרוס לחלוטין. ברור מאליו שגם מפעלי תעשיה אזרחית (המהווה כשליש מהתמ"ג המצרי) חשובים יהוו מטרות לגיטימיות להפצצה בעת מלחמה ח"ו.

גורם כלכלי חשוב נוסף הוא העברות הכסף ממיליוני מצרים המתגוררים ועובדים במדינות המפרץ. סכומי הכסף הנכבדים (במט"ח) שהם שולחים למשפחותיהם, עלולים להיפגע קשות בכל מקרה של הקצנה דתית איסלאמית וחבירה לאירן, וזאת משום שאירן וגורמי האיסלאם הקיצוני הם כיום האויב המרכזי ביותר על מדינות המפרץ, אשר נערכות למלחמה כוללת עם אירן, ורוכשות אמצעי לחימה בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים (!).

מדינות אלו פועלות במרץ – כפי שנחשף במסמכי וויקיליקס – על-מנת לשכנע את ארה"ב לתקוף את אירן, לוחמות באל-קאעידה, והן גם מעבירות סיוע מסיבי (בכסף ובנשק) למורדים בסוריה על-מנת להפיל את שלטון אסד, וזאת על-מנת להחליש את אירן בעלת בריתו. ראוי לציין כי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (בשנת תשנ"א) גירשה כוויית מתחומה מאות אלפי פלשתינים אשר תמכו בסדאם חוסיין. תסריט שכזה יכול להישנות בכל מקרה שבו תבחר מצרים בנתיב של הקצנה דתית וחבירה לאירן – מיליוני מצרים יוכלו לאבד אז את מקור פרנסתם, וההנהגה המצרית החדשה מודעת היטב לעובדה זאת.

במשך עשרות שנים הבטיחו מנהיגי האופוזיציה האיסלאמית להמונים ש"האיסלאם הוא הפתרון" למצוקותיהם, ודאגו לעזרה כלכלית לשכבות החלשות – שהביאה לתמיכה הגדולה בהן בבחירות - ולכן ברור שכעת יעשו הכל על-מנת להוכיח את צדקתם ועל-מנת לשמר ולבסס את הישגיהם הפוליטיים (הרוב שהשיגו בבחירות לפרלמנט וכן משרת הנשיא). ומכאן שהנהגה זו תשתדל בשנים הקרובות שלא להיקלע ל"הרפתקאות" צבאיות מיותרות, שיביאו להרס כלכלי ואובדן הכנסות עצום (מה גם שכל מלחמה מחייבת הוצאות כספיות גדולות מאוד) – שיביאו לאובדן האמון הציבורי ולאובדן הישגיהם. בהקשר זה אמר לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי שהדאגה הראשונה של מצרים כיום היא "כיצד לאפות מדי יום 90 מיליון פיתות"...

בחינה של המצב האסטרטגי האזורי מראה אף שהסיכוי למלחמה כוללת נגד ישראל הינו קטן. במלחמה ה"גדולה" האחרונה - מלחמת יום הכיפורים - לחמה ישראל כנגד סוריה ומצרים אליהן הצטרפו כוחות צבא מתשע מדינות נוספות, ביניהן בלטו במיוחד עירק (ששלחה כמחצית מצבאה לחזית הסורית), לוב (ששלחה יחידות שריון ורגלים ועשרות מטוסי קרב), ירדן (שתי חטיבות שריון איכותיות לחזית הסורית), וכן כוחות קטנים יותר מסעודיה, כוויית, סודן, מרוקו, תוניס ואלגי'ר - בסה"כ 11 מדינות ערב.

אולם, המצב כיום הוא שעירק ולוב - שהיו המדינות החזקות והמאיימות ביותר ב"מעגל השני" (דהיינו בין המדינות שאינן גובלות בישראל) - אינן מהוות כיום שום איום צבאי, וזאת בשל כיבושה של עירק והתמוטטות צבאה, ובשל המהפיכה בלוב אשר במהלכה קרס גם הצבא הלובי (ונתפשו כל משגרי הטילים שהיו ברשותו וכן כל מאגרי הנשק הכימי והאורניום). עירק ולוב כיום גם נתונות להשפעה מסיבית של ארה"ב ולא נשקף מהן כל סיכון משמעותי לישראל.

בסוריה נלחם כעת המשטר על חייו והוא נמנע מכל פרובוקציה כלפי ישראל (ולכן גם חיזבאללה נמנע מהתגרות כלשהי), ואילו מדינות המפרץ וירדן רואות כיום באירן (ובסוריה בעלת בריתה) את האיום המרכזי על בטחונן, והן אף מצפות (ע"פ הדלפות וויקיליקס) לפעולה ישראלית או אמריקנית נגדה. מכאן שאף הן לא ירצו להשתתף בשום מלחמה כוללת נגד ישראל.

סודן כיום מפוצלת לשתי מדינות, הנתונות בסכסוך צבאי אלים (ודרום סודן בקשרים טובים עם ישראל), ומרוקו ביחסים מצוינים עם ישראל. כוחה הצבאי של תוניס אינו מהווה גורם משמעותי, ואלג'יר הרחוקה לא תוכל להשתתף באופן מהותי בלחימה. גם אירן איננה מעונינת כיום בהידרדרות למלחמה כוללת אשר תביא למתקפה על אתרי הגרעין שלה, ויש לציין כי ככלל המפלגות האיסלאמיות במצרים הן סוניות והן רואות באירן השיעית איום עליהן (במשך השנים התבטאו מנהיגי "האחים המוסלמים" בחריפות נגד אירן), ובמיוחד לאור תמיכתה של אירן במשטר הסורי העלאווי הטובח במוסלמים בסוריה.

גם השר לעניינים אסטרטגיים משה (בוגי יעלון) שהיה ראש אמ"ן ורמטכ"ל, אמר לאחרונה כי בניגוד לעבר הרי ש"אין כיום חזית ערבית מאוחדת כנגד ישראל", וברוח דומה התבטא גם האלוף עמוס גלעד (מבכירי אמ"ן לשעבר וכיום ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון).

אמנם, המצב בחלק מהמדינות הנ"ל אינו יציב, אולם תשומת לבן מופנית לאירועים הפנימיים הקשים שלהן ולא כלפי ישראל.

גם בניתוח עמדת המעצמות ברור כי המאזן נוטה לטובת ישראל באופן ברור. בניגוד לעבר הרחוק בו ניצבה ברית המועצות מול ארה"ב במהלך ה"מלחמה הקרה" חימשה, אימנה ותמכה כלכלית במצרים (ושאר מדינות ערב), הרי כיום ארה"ב היא מעצמת העל המובילה, ואילו רוסיה הינה בעלת עוצמה קטנה בהרבה. בנוסף לכך יחסיה של רוסיה עם ישראל מצוינים. ישנם יחסי כלכלה ותיירות רחבי היקף וגם שיתוף פעולה ביטחוני - בשנה שעברה נחתם הסכם אסטרטגי חשוב בין שתי המדינות. בביקורו בארץ לפני כשבוע הצהיר נשיא רוסיה פוטין כי ארצו פועלת לביטחון ישראל, וכי היא מעונינת בהמשך פיתוח הקשרים עימה (פוטין אף התחייב שיפעל אישית למניעת נפילתו של נשק כימי סורי לידי ארגוני טרור).

רוסיה עצמה חוששת אף היא מהקצנה מוסלמית ונאבקת בטרור הצ'צ'ני, וגם העובדה שבארץ ישנה אוכלוסיה גדולה של עולים ממדינות חבר העמים מביאה אותה למחויבות ביטחונית כלפי ישראל. יש לציין כי על-אף העובדה שרוסיה ממשיכה לספק נשק לסוריה, הרי שנשק זה אינו כולל "נשק שובר שוויון" - דהיינו מערכות נשק שיכולות להביא לשינוי מאזן הכוחות בין ישראל לסוריה. דוגמאות בולטות לכך הן סירובה של רוסיה לספק לסוריה מערכות חדישות של טילי קרקע-קרקע "איסקאנדר" לטווח ארוך, וכן העובדה שהיא נמנעה מלספק לסוריה (ולאירן) את מערכת טילי הנ"מ 300-S הנחשבת למערכת בעלת יכולות אסטרטגיות.

יחסיה של ישראל עם ארה"ב, צרפת ובריטניה נמצאים כיום באחת מנקודות השיא שלהם, וגם עם סין ישנם יחסים טובים. לפיכך אין למעשה כיום שום מעצמה שתתמוך במלחמה נגד ישראל, ואדרבא, ברור שכל המעצמות יפעילו את כל כובד משקלן על-מנת למנוע התפתחות שכזו (גם בשל השפעותיה על כלכלת האזור והעולם), וסביר להניח שחלקן אף יעזרו באופן פעיל לישראל.

במלחמת יום הכיפורים הזרימה ארה"ב לישראל אמצעי לחימה בכמויות גדולות באמצעות "רכבת אווירית" (עשרות מטוסי תובלה גדולים שנעו הלוך ושוב בין ישראל לארה"ב), וברה"מ הפעילה אף היא "רכבת אווירית" על-מנת לחדש את מלאי אמצעי הלחימה הערבי. אולם, כיום כמעט כל האמל"ח המצרי הינו אמריקני, ופשוט וברור שמצרים לא תקבל שום סיוע מארה"ב, בעוד שישראל תוכל לקבל אמצעי לחימה רבים לתגבור ולהשלמת אבדותיה, כך שהיא תוכל ליצור יתרון גדול בשדה הקרב.

בסיכום הערכת הסבירות ניתן לומר בבירור שהסיכוי למלחמה עם מצרים בתקופה הקרובה הינו נמוך. לגורמים הכלכליים-חברתיים והאסטרטגיים הנ"ל צריך להוסיף גם את העובדה שבמצרים מתנהל כעת מאבק איתנים בין אנשי "המשטר הישן" והצבא לבין המפלגות המוסלמיות. מעמדו של הצבא המצרי הינו חזק ביותר, והוא מעורב באופן ישיר בכל תחומי הכלכלה, החקיקה וניהול המדינה, ולמעשה שולט על רובם באופן כזה או אחר. סמכויותיו בתחומים שונים הינן רחבות ביותר, והוא לא יוותר עליהן ללא מאבק. מנגד, שואפות המפלגות המוסלמיות לממש את המנדט שניתן להן, בראייתן, מהבוחר המצרי ולקבל לידיהן סמכויות רחבות ככל הניתן. מאבק פנימי זה עומד כרגע בראש מעייניהן של המפלגות הנ"ל (יחד עם שיפור המצב הכלכלי-חברתי).

יחד עם זאת, לאחר מספר שנים בהן תיוצב המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במצרים, תיתכן עליה בסבירות למלחמה. כמו-כן, גם לפני יצוב המערכת המצרית, סביר להניח שתהיה החרפה ברמת ההתבטאויות נגד ישראל והתמיכה בחמאס (ואולי אף העלמת עין מטרור משטח סיני) עלולה להתחזק. לפיכך ברור כי על ישראל להיערך, באופן מושכל וללא פאניקה מיותרת, על-מנת לחזק את כוחה בחזית הדרום, ולחזק את יכולת ההרתעה מול מצרים (על-מנת להניא אותה מרצון למלחמה).

חזית זו הוזנחה במשך שנים רבות בשל "הסכם השלום", וזאת על-אף שצבא מצרים התעצם מאוד בשל הסיוע האמריקני-אירופי שניתן לו בנדיבות מאז חתימת ההסכם, ובשל העובדה שמובארק הפנה משאבים עצומים לרכש מערכות נשק חדישות ממדינות אירופה וארה"ב וכן לפיתוח התעשיה הביטחונית המצרית ולאחזקת ותפעול צבאו הענק (למעלה ממיליון חיילים ואנשי כוחות ביטחון-פנים).

המשאבים העצומים שהפנה מובארק לשם פיתוח הצבא המצרי הם אחד הגורמים המובהקים למצב הכלכלי העגום של מיליוני מצרים. לכן גם הכריזה המועצה הצבאית העליונה במצרים כי היא נוטלת לעצמה את הסמכות לקבוע את תקציבה (ולמעשה שללה זכות זו מהנשיא החדש), וזאת מתוך חששה הכבד שלשם ישום הרפורמות הכלכליות ידרוש הנשיא החדש קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון המצרי. סביר להניח עם זאת שלא יהיה מנוס מקיצוץ שכזה בסופו של דבר.

במקרה קיצוני של התממשות התרחיש "הגרוע מכל" בו תנקוט מצרים בקו קיצוני דתי-לוחמני, תחבור לאירן, תבטל את הסכמי השלום ותפנה כנגד ארה"ב, אירופה וישראל - הרי שההתעצמות הצבאית המצרית תיפסק באופן מיידי, וכלכלתה תקרוס תוך זמן לא ארוך, וזאת משום שסיוע החוץ המסיבי יופסק, ואילו רוסיה אינה מסוגלת לתמוך בה כלל (וגם אינה מעונינת בזאת).

חשוב לזכור כי מצרים אינה משופעת בנפט כמו אירן וכלכלתה תמשיך להיות חלשה ולהיסמך על סיוע חוץ, ולפיכך היא לא תוכל להחזיק מעמד בבידוד כלכלי (בניגוד לאירן אשר יש לה יכולת עמידה מסוימת בשל משאבי הנפט והגז שברשותה). גם מדינות המפרץ יפסיקו לתמוך במצרים משום שהן רואות באיסלאם הקיצוני את אויבן החמור ביותר, ומעמדה האזורי יוכה קשות.

בשונה ממשטר מובארק, אשר הציג כלפי חוץ חזות של שלום, אך בנה צבא ענקי ומתקדם והכין את התשתית למלחמת פתע, הרי שההנהגה הנוכחית, אם תבחר בנתיב של הקצנה דתית ועימות עם מדינות המערב וישראל, לא תוכל להסתיר זאת (גם בשל תשומת הלב המודיעינית המוגברת המופנית כלפי מצרים כבר עכשיו), ויווצר תהליך של הקצנה ועימות (הן פנימי בתוך מצרים והן עם מדינות המערב) שבמהלכו תנתק ארה"ב את הצבא המצרי מצינורות החמצן הלוגיסטיים והתחזוקתיים שלו, ויכולתו הצבאית תידרדר.

בלא תמיכה תחזוקתית והדרכתית של ארה"ב ואירופה (אספקת חלקי חילוף, תיקונים וטכנאים, קורסים ואימונים וכו') יהפוך הצבא המצרי הגדול לחסר ערך תוך זמן קצר (בדיוק כפי שקרה באירן לאחר המהפכה האיסלאמית כאשר תוך שבועות ספורים חדלו רוב המטוסים האמריקנים שלה לתפקד). תהליך הקצנה שכזה צפוי להתמשך זמן מסוים אשר יעניק לישראל התראה אסטרטגית להיערכות, ובמהלכו תפעל ארה"ב כנ"ל לניתוק צבא מצרים ממנה ולהקטנת יכולותיו.

שר האוצר דהיום, ד"ר יובל שטייניץ, – היה במשך שנים בין ראשי המתריעים בקשר להתעצמות הצבאית תחת משטר מובארק. בהיותו יו"ר וועדת חוץ וביטחון של הכנסת (וועדה חשובה ביותר אשר מוגש בפניה חומר מודיעיני רב) התראיין לכלי התקשורת והתריע מפני ההתעצמות הצבאית המסיבית, ואף אמר כי "איום הייחוס של צבא מצרים הוא ישראל" (דהיינו שאימוניו ובנין כחו של צבא מצרים מכוונים להתמודדות מול ישראל, ולא מול שאר שכנותיה), והוסיף כי בשנים האחרונות ניכר במצרים תהליך של העברת מחנות הצבא סמוך לתעלת סואץ (מה שעלול ללמד על היערכות למלחמה).

שינוי המשטר הפתאומי והעובדה כי מצרים ניהלה (בחסות "הסכם השלום") מסע התעצמות צבאית חסר תקדים, ממחישים את דברי מי שהתריעו במשך השנים מפני תוצאות ההסכם. מומחים רבים מטילים כיום ספק בתבונת ההסכם שכלל ויתורים נרחבים (גם על שדות נפט ענקיים שיכלו להפוך את ישראל ליצואנית נפט) ויצר סיכונים ביטחוניים גדולים - הן בסיני - אשר הופך לשטח הפקר בו מתבססים כיום ארגוני טרור רבים, הן ברצועת עזה והן בהתעצמות הצבאית המצרית. ורק בחסדי ה' לא הגיע ה"שלום הקר" לכדי מלחמה, והאירועים האחרונים בסיני וסבבי ההסלמה וירי הרקטות מרצועת עזה מלמדים אותנו, שוב, את הלקח הפשוט של ההישמרות מהחזרת שטחים לאויבינו, המנצלים זאת בהמשך רק על-מנת לפגוע ח"ו (וכפי שהיה גם כתוצאה מהסכמי אוסלו שהביאו לאינתיפאדה השניה, הנסיגה מלבנון שהביאה למלחמת לבנון השנייה ולהתעצמותו חסרת התקדים של חיזבאללה, וכן בגירוש מרצועת עזה).

מעניין לציין שהרבי מליובאוויטש, שהתנגד לחתימת ההסכם, אמר בתאריך ח"י אלול תשמ"א: "במצרים יתחלף בקרוב מי ששולט במדינה..." - 20 יום לפני רצח סאדאת!. הרבי גם התבטא ש "מי יודע מה יהיה בעוד 30 שנה" - ועינינו הרואות את קריסת קונספציית "הסכם השלום" לאחר כ-30 שנה.

אין מדובר כאן בנצחנות גרידא או במיליטנטיות, כולנו רוצים שלום - אולם שלום אמיתי ובר קיימא אפשרי רק כאשר אנו שומרים על נכסינו האסטרטגיים ושומרים על בטחוננו ללא פשרות.

בסיכום הכולל, אין ספק כי המהפיכה במצרים היא לטובת עם ישראל. אמנם, בבחירות האחרונות לפרלמנט כוחן של התנועות הליברליות לא בא לידי ביטוי מלא, ואילו המפלגות האיסלאמיות זכו ברוב גדול, אולם סביר להניח שהיה זה בשל העובדה שהייתה זו בעיקר הצבעת מחאה כנגד השלטון הישן, ולא בשל התמיכה במדיניות המפלגות האיסלאמיות (גם לא היה בידי הכוחות הליברלים די זמן להתארגן לקראת הבחירות), אך אין ספק כי בעתיד ישתנה המצב. כבר כעת, ניכר כי חלק נכבד מהציבור המצרי התפכח ובבחירות לנשיאות זכה מורסי ברוב זעום של 3 אחוזים בלבד על פני יריבו וזאת לעומת הרוב הגדול שזכו לו המפלגות האיסלאמיות בבחירות לפרלמנט לפני מספר חודשים. גם צמרת הצבא, שמנהלת כיום בפועל את עניני המדינה, מתנגדת בתוקף להקצנה דתית ופועלת במרץ לניסוח חוקה שלא תאפשר אותה.

חשוב לציין כי ממפלגת "האחים המוסלמים" (שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר בבחירות לפרלמנט) פרשו הגופים האיסלאמיים הקיצונים (הסלאפים) וזאת משום שמפלגה זו שינתה במשך השנים את אופיה וכיום היא דוחה לחלוטין כל שימוש באלימות ובטרור, אינה מביעה התנגדות להסכם השלום, ואף הפכה ליריבה גלויה של ארגון אל-קאעידה. עשרות חוקרים ומומחים העוסקים במעקב אחרי המפלגות האיסלאמיות בעולם כולו מאוחדים בדעה כי שינוי זה באופי המפלגות הנ"ל הינו אמיתי וניכר גם במדינות נוספות בהן הן פועלות, ואינו נראה כשינוי טקטי בלבד (לצורך הבחירות).

ככלל ישנן מדינות מוסלמיות נוספות בהן שולטים גורמים איסלאמיים מתונים (כאינדונזיה ומלזיה) המפגינים פלורליזם ופתיחות רבה למערב, ולכן עליית כוחה של מפלגה זו אינו מלמד בהכרח על הקצנה בעלת סיכון ביטחוני. מחקרים גם מוכיחים כי דמוקרטיות כמעט ואינן נלחמות ביניהן וזאת בשל המערך הנרחב של איזונים ובלמים הקיים בתוכן, ומכאן שלטווח ארוך שינוי אופיה של מצרים עתיד להוסיף יציבות לאזורנו. יחד עם זאת, סביר להניח כי בשנים הקרובות ישרור חוסר יציבות במצרים (ומדינות נוספות באזור), אולם זוהי תופעה נפוצה בזמן שינויי שלטון.

הצהרותיו של הנשיא החדש מייד עם בחירתו על רצונו בשימור הסכם השלום, ועל כך שימנה לעצמו סגנים חילוניים וישתף בממשלתו את כל גווני הקשת הפוליטית, מצביעים בבירור על כיווני מדיניותו. בכל הנאומים שלאחר היבחרו חזר מורסי והדגיש כי מצרים קוראת לשלום, ואינה מעונינת בשום סוג של עימות. מורסי גם מודע היטב לחשש הכבד בקרב מיליוני מצרים מהקצנה דתית ומאפשרות של מלחמה שתמיט חורבן על מצרים, והוא התחייב פומבית לכך שלא יפעל להקצנה דתית. גם העובדה שכוחן של המפלגות האיסלאמיות בפלמנט יצומצם בהרבה כתוצאה מהחלטת בית המשפט העליון במצרים לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חוזרות (על-מנת לאפשר למועמדים עצמאיים לקבל כשליש ממושבים), וכן העובדה שבבחירות הוא זכה ברוב זעום – יביאו אותו למדיניות שקולה אשר תתחשב גם בגורמים הליברלים-חילונים.

אין שום ספק שעם נפילת משטר מובארק – ששעבד חלק גדול ממשאבי כח האדם והממון המצרים לטובת הצבא והביא לפגיעה אנושה בכלכלה המצרית - יופנה חלק גדול מהמשאבים הרבים לצרכים כלכליים - תהליך דומה לזה שהתרחש בנפילת הגוש הקומוניסטי, אשר הקטין בהרבה את הוצאותיו הצבאיות. גם במדינות העולם שתמכו במצרים נשמעים כיום קולות בעד נתינת סיוע כלכלי למצרים במקום הסיוע הצבאי. מכל הנ"ל נראה כי בעתיד יפחתו באופן ניכר ההוצאות על התעצמות צבאית והחזקת צבא סדיר גדול ולכן יפחת האיום הצבאי הישיר. ומכאן שבשורה התחתונה המהפכה במצרים הינה לטובת עם ישראל, וזאת משום שמובארק התכונן במשך שנים למלחמת פתע והנהיג שלטון עריצות ודיכוי, ואילו ההנהגה החדשה תדאג בראש ובראשונה לאזרחי מצרים. כמו-כן ברור שאזרחי מצרים, שכבר "טעמו" את הדמוקרטיה, לא ישלימו עוד עם שום משטר רודני.

בראייה כוללת, תהליך השינוי בו צועדת האנושות כולה הינו חיובי. כמות הסכסוכים הבין-מדינתיים הולכת ופוחתת בראייה היסטורית, גורמים מיליטנטיים וקיצוניים הופכים למוקצים מחמת מיאוס, וכמעט כל מדינות העולם משתפות פעולה ב"מלחמה העולמית נגד הטרור" בהובלת ארה"ב, ואילו גורמי שלום ויציבות פורחים יותר ויותר בכל רחבי העולם. יש לזכור כי גם בנפילת ברה"מ ומשטרי מדינות "ברית וורשה" הובעו חששות כבדים מחוסר היציבות והפוטנציאל להידרדרות (במיוחד בשל הנשק הגרעיני), וכך גם בנפילת הדיקטטורה בעירק ובנפילת משטר סווארטו באינדונזיה - אולם, בכל המקרים הללו (וברבים נוספים) יצאה ידם של הצדק, היושר והשלום על העליונה, וזאת כחלק מתהליך עולמי לקראת עתיד טוב יותר, שבו ישוחררו כל עמי העולם ממשטרי רשע ורודנים למיניהם.