טרגדיה של טעויות

בסוגיית גיוס החרדים אין צודקים. כולם טועים, משום שכולם עוסקים בבעיה המשנית במקום בבעיה העיקרית. כולם עוסקים בשאלת הגיוס במקום בשאלה עד כמה החרדים רוצים/צריכים/יכולים להשתלב בחברה הישראלית. וכולם טועים, משום שאיש מהם אינו עוסק בשאלת-האחות החשובה לא פחות: עד כמה הערבים רוצים/צריכים/יכולים להשתלב בחברה הישראלית. ושתי השאלות הללו מחייבות דיון בשאלה משמעותית ביותר: עד כמה המדינה רוצה/צריכה/יכולה להתערב בחיי הפרט והקהילה, והיכן נמצאת נקודת האיזון בין חופש הפרט לבין צורכי הכלל.

הן בנושא החרדים והן בנושא הערבים, קיים חשש אמיתי של שני הצדדים הנובע מדעות קדומות, חוסר ידיעה וגם ניסיון העבר. תסתכלו מסביב ותבדקו כמה חרדים וכמה ערבים נמצאים במקומות העבודה שלכם. תשאלו את עצמכם מתי לאחרונה שוחחתם עם חרדי או עם ערבי על אורחות חייו. ואילו את החרדים והערבים הייתי שואל, מתי לאחרונה ישבו מול הראי וחשבו על מקומם במדינה בה הם חיים; מתי לאחרונה עסקו בסוגיות במקום בסיסמאות.

אנחנו מדברים על קבוצות אשר התבדלו במידה רבה מכלל תושבי המדינה, ועשו זאת מסיבות אידיאולוגיות. בכלל לא משנה האם הסיבות הללו נכונות מבחינה אובייקטיבית, ועוד יותר לא משנה האם הן נראות לנו נכונות. זכותו של כל אדם להחזיק בדעתו ולבטא אותה; זהו הרי עיקרון היסוד של הדמוקרטיה. הקבוצות הללו משלמות מחיר כבד על תפישותיהן, גם משום שהן ממשיכות להתבדל, וגם משום שמעשיהן - אשר לעיתים קרובות מלווים באלימות ובצפצוף על חוקי המדינה - גרמו לרוב אזרחי ישראל ולנציגיהם הנבחרים להתרחק מהן.

התוצאה של כל אלו היא, שמאות אלפים מתושבי ישראל מתרכזים ביישובים משלהם, עם הנהגה משלהם, עם מקומות עבודה משלהם, עם חינוך משלהם. וכך נוצרות ערים שלמות של עוני, בורות, שחיתות ואלימות. וכך נוצר מעגל שוטים, בו הילדים שנולדים לתוך המציאות הזאת אינם מוכנים להיחלץ ממנה, חלקית משום שהם נשלטים בידי מנהיגים ההולכים ונעשים יותר ויותר קנאים, וחלקית משום שהדעות הקדומות הולכות ומגביהות את החומה ביניהם. מי שרוצה משל נפלא למצב זה, מוזמן לקרוא את "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו" של אפרים סידון.

מה שצריך כאן...

טועה מי שחושב שאפשר לפתור את הבעיות הללו באבחת חרב של גיוס לשירות צבאי או אזרחי או לאומי או מוניציפלי. טועה מי שחושב שאפשר לכפות בבת-אחת על עשרות אלפים להשתלב בחברה ועל מאות אלפים לשנות את אורחות חייהם. לכן, טועה בנימין נתניהו כאשר הוא מחפש פתרון נקודתי לגיוס החרדים. וטועה שאול מופז כאשר הוא דורש פתרון שכזה. וטועים החרדים כאשר הם חושבים שניתן להמשיך ולחיות לאורך ימים במצב הנוכחי. וטועה הציונות הדתית כאשר היא יושבת על הגדר במקום לבנות גשר. וטועה בג"ץ כאשר הוא מורה להביא חוק חילופי בתוך חצי שנה. וטועה התקשורת - הן החילונית והן החרדית - כאשר היא מציגה את העימות כמלחמת בני אור בבני חושך. ובדיוק אותן טעויות יתרחשו כאשר תעלה על סדר היום סוגיית השילוב של ערביי ישראל בחברה הישראלית.

מה שצריך כאן, הוא חשיבה אסטרטגית. מה שצריך כאן, הוא מו"מ חשאי בין נציגים מתונים של שני הצדדים. מה שצריך כאן, הוא לנטרל את השאיפות הפוליטיות המיידיות ולהעדיף את טובת המדינה ארוכת הטווח. מה שצריך כאן, הוא לקבוע אבני דרך סבירות מבחינת הזמן והיעדים. מה שצריך כאן, הוא תפישת יסוד לפיה כולנו חיים ביחד במדינה הזאת. בקיצור: מה שצריך כאן, הוא כל מה שהפוליטיקאים לא מסוגלים ולא יכולים ולא רוצים לעשות. ולכן אנחנו בטרגדיה של טעויות, אשר אינה יכולה להסתיים בסוף טוב.