אוניברסיטת אריאל כמשל

אפתח בגילוי נאות: אני מכהן כיו"ר "מוניטור האקדמיה הישראלית" - עמותה ששמה לה למטרה לחשוף ברבים את פעילותם הפוליטית של אקדמאים ישראלים, הנעשית תחת מסתור ומחסה של "חירות אקדמית" ומכוונת נגד מדינת ישראל ונגד כושר עמידתה בלחצים המדיניים והביטחוניים המופעלים עליה, שבמסגרתה הם קוראים למוסדות וליחידים להחרים את ישראל, להטיל עליה סנקציות ולמשוך ממנה השקעות. חשוב לציין שיש בקרב אקדמאים ישראלים "צדיקים" המגדילים לעשות וקוראים למדינות ולמוסדות אקדמיים בעולם להחרים ולהטיל עונשים גם על המוסדות האקדמיים הישראלים שבהם הם עצמם עובדים ומהם הם מקבלים את משכורתם, שבמקורה מגיעה מממשלת ישראל. אנחנו, חברי "מוניטור האקדמיה הישראלית", מתוך דאגה לאקדמיה הישראלית בפרט ולמדינת ישראל בכלל, פועלים במסגרת חופש הביטוי, ומפרסמים ברבים את מעשיהם הנלוזים של אקדמאים ישראלים אלה.



הכל כאן פוליטי

עניין המלווה אותנו מזה שנים הוא מעמד המוסד האקדמי שהוקם לפני 30 שנה בעיר אריאל הנמצאת בשומרון - האם להשאירו כמכללה או "מרכז אוניברסיטאי" (מונח שאינו ברור לי), או שמא להעלותו לדרגת אוניברסיטה. חסידי ארץ-ישראל תומכים בהעלאתו לדרגת אוניברסיטה, ואילו מתנגדי השליטה הישראלית ביהודה ושומרון (ה"כיבוש", על פיהם) - מתנגדים. כל צד מביא צידוקים כלכלים, תקציביים ואקדמיים לעמדתו, כאשר ברור לכול שהעמדה היא בראש ובראשונה פוליטית, וזו מכתיבה את בחירת הצידוקים האחרים.

הוויכוח הפוליטי יצר רושם שהציבור בישראל בדעה כי כל שבע האוניברסיטאות האחרות הן "לא פוליטיות", ואילו המוסד באריאל הוא "פוליטי" כי הוא "בשטחים" ולהקמתו דווקא באריאל יש משמעות "פוליטית". אלא שכל האוניברסיטאות בישראל הן פוליטיות, ויותר מזה: כל המכללות, בתי הספר, הישיבות, בתי החולים, בתי הכלא, המפעלים, בתי המגורים, הכבישים, העצים - כל מה שהקמנו, סללנו ונטענו בישראל - הכל, אבל הכל, פוליטי. כל המפעל הציוני הוא פרויקט פוליטי שכן הוא ההתגלמות הפוליטית והמדינית של מאוויי העם היהודי לשוב לארצו ולחדש בה את חייו, עצמאותו וריבונותו. כל מה שעשינו פה מאז שעלו תלמידי הגר"א לפני מאתיים שנה ועד היום, הכל נועד לחדש את חיינו הפוליטיים כקדם, ולכן כל המפעל הציוני - כולל האוניברסיטאות - הוא פוליטי, כמו שהוא גם בעל משמעות לאומית, ויש גם כאלה הרואים בו עניין דתי הקשור באופן כזה או אחר לגאולה.

יהודים מכל העולם התגייסו למפעל הפוליטי האדיר הזה של העם היהודי, בין בגופם ובין בממונם. המתגייסים בגופם באו, נלחמו, בנו, סללו, נטעו, זרעו, קצרו, למדו, לימדו וחקרו, הכל כדי להקים את המפעל הפוליטי של העם היהודי - מדינת ישראל. אלה שהתגייסו בממונם נשארו בגולה ותרמו מכספם להקמתם של בתי ספר, בתי חולים, ישיבות, אולפנות, מכללות ואוניברסיטאות - הכל על-מנת לקחת חלק במעש הפוליטי-לאומי הקולקטיבי של עם ישראל.

אבן הפינה של המוסד האקדמי הראשון בישראל נורתה בדיוק לפני 100 שנה. היה זה הטכניון בחיפה. ד"ר פאול נתן, אבי הרעיון להקמת "הטכניקום" (שמו המקורי), גייס את דוד ויסוצקי (יצרן התה) לתרום את הכסף הדרוש, והם הקימו את המוסד דווקא בארץ ולא בגולה, מאותה סיבה לאומית ופוליטית שדחפה אחרים להקים בה מוסדות אחרים. המוטיבציה שלהם הייתה לקדם את "שיבת ציון", ולא הרתיעה אותם העובדה שהשליטה על הארץ הייתה אז בידי האימפריה המוסלמית העותומנית. כאשר הם יסדו את המוסד האקדמי הראשון, הם ראו את הארץ, לא את המדינה, וביסוס חיי העם בארצו היה בראש מעייניהם.

האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בישראל, האוניברסיטה העברית, הייתה גם היא מהיווסדה בשנת 1925 פעולה פוליטית שנועדה - הפעם תחת המנדט הבריטי - להראות לכל באי עולם שעם ישראל חוזר לארצו ובכוונתו לחיות בה חיים מלאים. אבל הפעולה האקדמית בעלת המסר הפוליטי הבולט ביותר הייתה הקמתה של אוניברסיטת תל אביב בשנת 1956, ימי הפידאיון והטרור. אוניברסיטה זו הוקמה בכוונת מכוון על חורבותיו של הכפר הערבי שייח' מונס, תוך אמירה פוליטית ולאומית ברורה וצלולה, שעם ישראל חזר לארצו כדי לבנות ולהיבנות בה, והוא לא ייכנע ולא יתכופף מול אויביו ושונאיו שנמלטו ממנה במלחמת המגן של 1948.

מכון ויצמן נקרא על שמו של מנהיג פוליטי ציוני בולט, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב נושאת עד היום בגאון את שמו של ה-פוליטיקאי בה"א הידיעה שקם לעם ישראל בעידן המודרני, שבעוז רוחו הקים את המדינה, למרות כל הסיכונים. גם את אוניברסיטת חיפה הקים איש מהליבה הרותחת של הפוליטיקה הישראלית, אבא חושי, ולכל מי שעיניים בראשו ברור שהמגדל האקדמי המתנשא כמעט 100 מטרים מעל רכס הכרמל, ונראה היטב ממרחק של עשרות ק"מ, נושא את המסר הפוליטי והלאומי: "אנחנו פה".

ואילו אוניברסיטת בר-אילן, היחידה הנושאת את שמו של רב, שהוקמה בשנת 1955, גם היא הייתה אמירה פוליטית וציבורית של היהדות הדתית.

כל המוסדות האקדמיים בישראל הם אפוא ביטוי פוליטי ולאומי של שיבת עם ישראל לארצו ותקומתו לאחר 1900 שנות גלות. האקדמיה הישראלית אינה נפרדת מההוויה הישראלית הכללת, שכל כולה הוא מעש לאומי ופוליטי.

העובדה שהעולם קיבל את האקדמיה הישראלית כחברה שוות חובות וזכויות בקהילה האקדמית העולמית נבעה מהקונסנזוס שהקיף את כל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, בדבר הלגיטימיות של מדינת ישראל ומוסדותיה, כולל אלה האקדמיים. הדבר אינו מובן מאליו, כיוון שמדינות רבות בעולם אינן רואות בישראל מדינה לגיטימית, ולכן קוראות להחרים גם את מוסדותיה האקדמיים. החרם האקדמי של מדינות אלה על ישראל החל ב-1948 ולא ב-1967, כי "הכיבוש" בעיניהן חל על תל אביב, חיפה, ירושלים, באר-שבע ורמת-גן, לא רק אריאל וחברון.



כשארה"ב מפסיקה לממן את אונסק"ו

עכשיו עומדת על הפרק שאלת מעמדו של המוסד האקדמי שקם באריאל, עיר ואם בישראל, שנבנתהה על שטח שהיה כבוש בין 1948 ו-1967 בידי הלגיון הירדני, מבלי שהעולם הכיר בלגיטימיות של שלטון ירדן בשטח זה. העולם גם אינו מכיר בלגיטימיות של שליטת ישראל בו, והיות שלאף מדינה אין ריבונות עליו, על-פי הדין הבינלאומי הוא אינו "שטח כבוש" אלא "שטח במחלוקת". המעמד המשפטי של יהודה ושומרון היה ידוע עוד מ-1967, ודוח השופט בדימוס אדמונד לוי מאשר אותו שוב, ויש לכך חשיבות רבה. ורק להזכיר: גם הטכניון והאוניברסיטה העברית לא הוקמו במקורם על אדמה בריבונות ישראלית, כי כאשר הוקמו, לא הייתה עדיין מדינת ישראל. ניתן לומר שמדינת ישראל זכתה בריבונות על אדמת ארץ-ישראל גם בזכות שני המוסדות הללו, שקמו בארץ יחד עם מוסדות נוספים. הרי בזכות מיקומם של האוניברסיטה העברית ובית החולים האוניברסיטאי "הדסה" על הר הצופים, נשאר ההר בריבונות ישראלית גם בין 1948 ו-1967, מוקף בכיבוש ירדני בלתי לגיטימי.

ביום שלישי השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה יהודה ושומרון להעלות את "המרכז האוניברסיטאי אריאל" לדרגת "אוניברסיטה", ואני שואל: מדוע לא נוסד המוסד מלכתחילה, לפני 30 שנה, ב-1982, כ"אוניברסיטה", בדיוק כמו כל שאר האוניברסיטאות? האם כשהונחה אבן הפינה לכל אחת מהאוניברסיטאות האחרות כבר היו בה ספריות, מעבדות, חוקרים, חברי סגל, פרסומים, ושיתופי פעולה בינלאומיים, שזיכו אותה מן הרגע הראשון בשם "אוניברסיטה"?

ולכל מי שחושש מהקשר הגורדי שבין אקדמיה ופוליטיקה, חשוב לציין כי בתחילת החודש הכיר ארגון החינוך המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) באוניברסיטה האיסלאמית בעזה כמוסד ראוי לשיתוף פעולה אקדמי. איני יודע מה דחף את הארגון המכובד להכיר באוניברסיטה שהוקמה בשטח כבוש על-ידי ארגון טרור ופועלת תחת חסותו, אבל התחושה היא כי העניין נובע מהקשיים הכלכליים של הארגון, לאחר שארה"ב חדלה לממן אותו, והוא מנסה, באמצעות ההכרה באוניברסיטה האיסלאמית בעזה, לקרוץ לכספי הנפט הערבי. אם מותר לאו"ם להכיר באוניברסיטה שמפעיל ארגון טרור בשטח שכבש, מדוע שאבירי המדע הישראלי לא יכירו באוניברסיטה שהוקמה בשטח שאינו כבוש ומנוהל על-ידי מדינה דמוקרטית?

אבל המסר הפוליטי החשוב ביותר הוא זה ששלחה מל"ג-יו"ש לשכנינו, והוא שאנחנו פה כדי להישאר. לא ניכנע ללחצים ולטרור, לא נתנצל על שיבתנו לארצנו, ולא נוותר על זכותנו לחקור וללמוד בכל מקום שבו אנו חיים, כמו כל עמי העולם. כמו שלא התנצלנו על הקמתה של אוניברסיטת תל אביב על חורבות שייח' מונס, כך אין שום סיבה להתנצל על הקמתה של אוניברסיטת אריאל על אדמת טרשים. במזרח התיכון מקבלים רק את מי שעומד על זכותו ומוכן להילחם עליה, ובאזור הזה, שלום ניתן רק לבלתי מנוצח. יותר מזה: אנו מוכנים לסייע לשכנינו להקים אוניברסיטה בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, כדי לפתח בהן את המדע והחינוך, וכדי להביא את בשורת הקידמה לאזור הזקוק לה כל כך: אוניברסיטאות ביר זית (על יד רמאללה) ואלנג'אח (בשכם) קיבלו ב-1977 מעמד אוניברסיטה לא תחת הכיבוש הירדני, אלא תחת "הכיבוש" הישראלי, וגם צעד זה היה בעל משמעות פוליטית, הן מצד ישראל והן מצד ראשי המוסדות הללו.

הקמתה של אוניברסיטה בכל מקום בארץ היא אכן בעלת משמעות פוליטית, ואין מדובר בהאשמה, אלא במקור לגאווה. ולכל המלעיזים על אוניברסיטת אריאל יש לומר: הביטו במראה.