במאמרו של הרב יובל שרלו שליט"א "יש לציית לפקודות הצבא" (הארץ י"א בתשרי תשס"ה 26 לספ' 04) מבסס הרב את חיוב הציות לפקודות הצבא על ההלכה, וכך הוא כותב: "הצבא הוא בבואה של הופעת מלכות ישראל. 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך - כך נצטווינו בהלכה. מעמדו של השלטון הוא חלק בלתי נפרד ממהותו. חובת הציות לפקודת המלך נקבעה בהלכה, ובעבר אף היה מלך רשאי להוציא להורג את המורדים במלכות". על-פי דבריו ההלכה היא זו שנותנת גושפנקא המחייבת להישמע להוראות המלך ואף למסור את החיים למילוי הוראות אלו כמו לצאת למלחמה.
כמו-כן שם הרב לב כי יש להטיל מגבלות על סמכות המלך לתת הוראות. הוא מכנה זאת "הוראות חוקיות בלבד". מהו אם כן, הקו המפריד בין הוראות חוקיות להוראות שדגל שחור מתנוסס עליהן?
כאן משום מה סוטה הרב מהדרך שקבע בראש מאמרו, זונח את ההלכה ופונה לשדות זרים: "החובה שלא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל היא חלק ממערכת המגוננת על האדם מפני לקיחת חלק במעשים לא אנושיים, הפוגעים בצלם אלוקים שבו". על-פי הגדרה זו חייב החיל לציית לפקודה האומרת לו לחלל שבת כי אינה עומדת בקריטריון. חילול שבת אינו מעשה לא אנושי ואיננו פוגע בצלם האדם של היהודי (הראייה יהודים אינם שומרים שבת והצלם האלוקי שלהם חי וקיים). גם אכילת אוכל שאינו כשר אינה פוגעת בצלם האנושי שלהם. האם בשל כך מחוייבים לציית ל"מלך"?!
ולא בכדי מתעלם הכותב בנקודה זו מההלכה, כי היא אינה נוחה לו. אותה הלכה שקבעה את דין המלך והחיוב לציית לו קובעת גם קובעת מתי "הדגל השחור" מתנוסס: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו": כי לפי ההלכה סמכות המלך תקיפה כל עוד היא איננה סותרת את ההלכה עצמה, שממנה הוא שואב את סמכותו.
וכמו שהרבנים פוסקי ההלכות מחייבים להישמע למלך מתוך ההלכה כך הם פוסקים מתי אין להישמע לו וגם זאת מ"תוך ההלכה". ואין הבדל אם זו מצווה קלה או מצווה חמורה אם זה אכילת מאכלות אסורים או חילול שבת, שינוי צבע השרוכים בנעליים או מצוות יישוב ארץ ישראל (בה ההלכה קובעת: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה").
הרעיון לחלק את המצוות של התורה למצוות "דתיות" ומצוות "פוליטיות", שבראשונות נסבלת פסיקת הרבנים ובאחרונות זו "התערבות גסה בתחום לא להם", לידתו בנצרות: "ויען ישוע ויאמר אליהם את אשר לקיסר תנו לקיסר ואת אשר לאלהים תנו לאלהים" (הבשורה הקדושה על-פי מרקוס פרק יב 17).
אולם חמור מזה יש במאמרו של הרב. הוא רוצה לחייב ציות לפקודות על בסיס עולם ערכים אחד (ההלכה) ולבסס את ההיתר לאי הציות לפקודות בלתי חוקיות בעליל, על בסיס מערך ערכים אחר (המשפט הבינלאומי או כל עולם ערכים אחר שאיננו "ההלכה"). בתפיסה זו יש או משום אי-הבנה של לוגיקה בסיסית או משום חוסר יושר אינטלקטואלי משווע. האין זה דומה למי שלוקח מחברו 100 אינצ'ים ומחזיר לו 100 ס"מ?! וטוען מה רוצים ממני? לקחתי 100 החזרתי 100!
דרך כזו המזגזגת בין ערכים ועושה בהם 'כחומר ביד היוצר', 'ברצותו מישר וברצותו מעקם', כשנוח לה היא מסתמכת על ההלכה, וכשלא, "אוניברסאליות" "אנושיות" "צלמיות" וכד' הופכות לה פתאום למקור סמכות, אינה משקפת דרך של רב, ומעוררת חשד שהיא נועדה למצוא חן בעיני הצבור המעוניינים ברקודי "מה יפית". פליאה היא זו בעיניי שראש ישיבה עוזב בקלות כה רבה מקור מים חיים לחצוב לו בארות נשברים, אף אם השעה אינה פשוטה וההכרעות גורליות.
__________________________________________________________
הכותב הינו בוגר הטכניון, בעל תואר שני בהנדסה, ו"מגיד שעור" בישיבה ציונית
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
