כותרת השייש הקוֹרינתית

כשהייתי ילד כבן שמונה הגיע הגרעין של הפרטיזנים הנוקמים לעין-החורש. קיץ 1946 היה קיץ של הפוגה בין זמנים קשים. מלחמת העולם הנוראה הסתיימה, ומלחמת העצמאות עוד לא התחילה.

אל שיגרת חיי הקיבוץ שלנו נכנסה בבת אחת חבורה זרה וקרובה כאחת, שהטילה מהומה שלימה בקיבוץ. גרעין הפרטיזנים הנוקמים הגיע אלינו, כך על-פי פרופ' דינה פורת בספרה על אבא קובנר, לגמרי במקרה. שיינדל כפרי, זוגתו של פישק כפרי ואמם של יהודית עזרא ולימים גם איתמר, הייתה אז מזכירה בקיבוץ הארצי.
האגדה הכפרית שלנו מספרת, שהיא שמעה את הלבטים הקשים של מזכירי התנועה - לאיזה קיבוץ לשלוח את הפרטיזנים. בלא לחשוב פעמיים, מה שייאמר לזכותה, היא הציעה להם את קיבוץ עין-החורש. שיינדל כפרי הייתה בטוחה שרק קיבוץ ליברלי פתוח ומפרגן כמו שלנו, יוכל להתמודד עם גרעין כל כך חריג.

ליד מגדל המים שלנו היינו מתכנסים עם ההורים או בלעדיהם, לשיר או להאזין לתוכניות הרדיו של שירים עבריים. ליד שלוש מדרגות הבטון המחוספסות בצבצה חלקת דשא עלובה אבל העץ הענק, הסִיסַם ההודי, שגובהו השתווה לימים לגובה המגדל ואף עלה עליו, נתן מחסה נפלא לפינה הציבורית האהובה הזאת. ההורים כינו את העץ בשם: דֶלְבֶּרגִיָה, אבל אנחנו כבר כינינו אותו הסיסם ההודי הענק. מדרגות המגדל והאבנים שסביבן היו לימים הזירה להכרזת האו"ם על החלוקה, ואפילו לנאום הבכיינות הארוך של מנחם בגין שהטביעו לו את האַלטָלֶנָה שלו. וכמובן האולפנה הראשונה שלנו ללימוד השירים הרוסיים מזמרי גרעין הנקם.

באחת משבתות הנאות של חורף, אי אז בראשית שנות הארבעים, התארגנו חברינו בעלי-היוזמה ונסעו לחורבות קיסריה. גם לטייל בהן גם לנבור בהן אחר מטבעות וגם... להביא משם כותרות שייש של עמודים נופלים. כשהייתי ילד כבר ישבתי על גושי השייש הצוננים הללו שהונחו ליד מדרגות המגדל והפכו לספסלי נצח בזיכרונותיי. בכיתה ז' למדנו על תרבות יוון העתיקה. למדנו גם על שלושת אבות הדוגמה של כותרות השייש בתרבות ההלניסטית. הכותרת היוֹנית, הכותרת הדוֹרית וכמובן הכותרת הקוֹרינתית.

למדנו שהרומים שלכבודם הקים הורדוס את קיסריה, אהבו במיוחד את הכותרת הקורינתית מלאת הפיתוחים. וכך התלכדו כל אלה בזיכרוני לנצח: חבורת הפרטיזנים מתמוגגת בערגה בשירים הרוסיים מוצצי הנשמה, חבורת הילדים שמקיפה אותם בהערצה, וכותרות השייש הקורינתיות שבמרכז המעגל.

אך גרעין הפרטיזנים לא החזיק מעמד והתפורר לאחר חודשים אחדים. רעיון הנקם החל להתעמעם ואילו מלחמת העצמאות הקריבה תבעה את שלה. ערבי השירה הנוגים התמעטו מאד. את מקומם תפסו שירי הרדיו העבריים בבוקרי שבתות. המגדל עצמו ירד מגדולתו. צמרות הסיסמים הענקיים ואילנות אחרים בקיבוץ, הסתירו את הנוף הנפלא שנשקף ממנו על מחנה האוהלים והצריפים. הסולמות הצרים שדרכם המראנו אל ראשו החלידו. אנטנות ומתקני חשמל התמקמו על בריכת המים שבגבהיו. מלחמות רדפו זו את זו, והכרזת האו"ם זה כבר נשכחה. ורק כותרות השייש הקורינתיות נותרו לבדן, שוקעות לאיטן בקרקע הרכה ומתכסות באבק, בלשלשת ציפורים וביריקות עטלפי הפירות. ויום אחד אף הן נעלמו. חברים שחמדו אותן לגינתם הפרטית עקרו אותן ממקומן והניחון בין פרחים צבעוניים ושיחי נוי ריחניים, אל מול מרפסת המתהדרת בשכיות חמדה מהעבר.
כל המהלך בין גינות חברינו, עד היום, יבחין בנקל בעתיקות האבן והעץ המקשטות את סביבתן. אבני ריחיים מעוגלות וכבדות, של בזלת ושל אבן גיר לבנה, עלי ומכתש עשויים אבן, משקופים וחוליות של עמודים. חלקן הובאו - באישור כמובן - מרמת הגולן. חלקן נגררו - בברכת המפקדים כמובן - מחזיתות הדרום, מסואץ ומתעלות המים המתוקים שבמצרים. וחלקן סתם הובאו מאתרי החפירה הארכיאולוגית הסמוכים.

כל שכיות החמדה הסלעיות הללו הן פרי של רצון טוב, יוזמה חופשית ושאיפה לאסתטיקה של גינון. אבל כותרות השייש הקורינתיות מחורבות קיסריה הן מצבור של היסטוריה מקומית. גוש אבני של זיכרונות המקום. לא רק בשבילי אלא בשביל עשרות ואולי מאות מבני עין-החורש הראשונים.

בכל אלה נזכרתי ממש השבוע, כשראיתי לפתע, בין תעלות וחפירות של בית משתפץ, כותרת קורינתית אמיתית, מאלה שהיו מונחות אצל מגדל המים. לפתע שבו אלי מראות ילדותי. הקולות הצבעים הריחות, צינת השייש בקיץ ורטיבותו החודרת בחורף. מעגלי השרים מגרעין הנוקמים, וותיקינו המסבים למרגלות המגדל ומאזינים לד"ר אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל אביב, נואם בשבחי ציוריו של חברינו משה פרופס, בערב זכייתו בפרס דיזנגוף. האם זו שעת כושר להשיב את האבן היקרה אל "המרחב הציבורי" המקורי שלה? והרי אפשר להשיבה בקלות למקומה, ליד מדרגות המגדל, ולהצמיד אליה שלט ברזל קטן המספר בקורותיה. מה שעשו לפני עשרות שנים הבחורים הצעירים והחזקים שלנו, שמשכו מקיסריה, במאמצים אדירים, את כותרות השייש הכבדות - עושה היום טרקטור או מנוף ללא כל מאמץ וכהרף עין.

ואם תושב הכותרת למקומה, אוכל להניף עליה, בשארית כוחותיי, את נכדי הקטן, ולשבת איתו עליה, ולספר לו את סיפורה. נוכל לחלוק את מגעה הצונן את חיספוסה ואוכל להראות לו את נפלאות הסתתים שמלפני אלפיים שנה. ואם יקשיב אוכל גם לספר לו מה שלמדתי בכיתה ז' במוסד החינוכי עין-החורש, אצל המורה אדם חכלילי או אצל המורה נחמה הרצברג או אצל אפרים גילאי או אצל יהודית ברטוב הזכורים לטוב. ואפילו אלמד אותו איך מבחינים בין הסגנון היוֹני לדוֹרי ולקוֹרינתי. איזה אופק מרהיב של אפשרויות נפתח לפנינו. שרק יהיה מי שייטול עליו את המשימה כעת, וישתול מחדש את כותרת השייש הקורינתית במקום שהיה אז ליבו הפועם של הקיבוץ, פעם, בימים הרחוקים ההם, אלה שליבי המזדקן כל כך יוצא אליהם.