גווילי חיינו לא נכתבו ואותיותיהם לא קודשו

היהדות היא טקסט. היא לא "עם הספר" מפני שהעניקה לעולם את ספר הספרים אלא בעיקר מפני שהיא זוכרת כספר הזוכר מה שכתוב בו. אם כתוב בו "בראשית", או אז המציאות היהודית היא שבורא עולם ברא את השמים והארץ 'בראשית'. אם כתוב בו "וינח ביום השביעי ויקדשהו", קודש יום השבת מפני שכתוב כי קודש, וכלל ישראל, בכל דור ובכל מקום בין הם שומרים את היום בין אם הם רואים עצמם בני חורין להיפטר מלציין אותו בקדושתו, אין להם יום קדוש אחר ואין בעולם מנוחה אחרת שהקדוש ברוך הוא נח אותה. אם עשרת הדברים הוריד משה בידו מהר סיני הם מונחים בלוחות ובשברי הלוחיות בארון אף על-פי שאין יודע היום ארון זה איהו. הרבה ידיעות יש בקרב חכמי ישראל והאומות אבל ידיעה אחת היא הידיעה שהטקסט יודע אותה תוכה כברה.

כל אות בכל יריעה מיריעות ספר התורה קבועה בו עולמית, כל ניקוד, כל הטעמה, כל החסרות וכל היתרות, כל המרווחים בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, שווים בכל ספרי התורה שבכל בתי הכנסיות שבעולם. אם ניטשטשה אות עד שקשה לזהות אותה, אם קפצה, אם לא נכתבה מפני טעות סופר כפי שנכתבה בספר שאנשי הכנסת הגדולה אחר החורבן קבעו ברוב כי הוא נכתב על-פי שלושה ספרי תורה שהיו בעזרה וניצלו מן החורבן, הספר פסול לקריאה וממתין בארון הקדש לתיקונו ואם יתמהמה גם אז יחכה לו.

לא מדובר בנאראטיב. לא מדובר בסיפור מעשה על-פי מסורת. מדובר בטקסט. החורבן שרף את בית המקדש הראשון, את בית המקדש השני, החריב את ירושלים, שמט מתחת לרגליה של האומה את אדמת המולדת, תלש מתוכה את ריבונותה, אבל היא נתקיימה מפני שהטקסט היה לחבל בו נקשר עוגן קיומה.

רבי מנחם בן שלמה למשפחת מאירי, (פרובנס 1249-1315), פותח את ספרו "קריית ספר" העוסק בקדושת הטקסט המהודר והמחייב של ספר התורה בקינה על החורבן: "כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי/ בחרות עלי אפו וחמתו אכלה כל סביבי/. אותי נהג ויולך חשך ולא אור נתן בניי פליטים ובנותי בשבי/. נאסף מבית אלהינו שמחה וגיל ויהי לאבל כנורי/, לקול בוכים עוגבי/. גמר חסיד פסו אמונים חדל כהן ונביא/. ובני עמי גורשו מהסתפח בנחלת ארץ הצבי/. וילכו בלא כוח לפני רודפי ומשובבי/. נע ונד בארץ אויבי. מהרסי ומחרבי/". הכל חרב. הארץ. הבית. הריבונות. מה שנשאר הוא הטקסט. הטקסט שכלל גם את זכר החורבן. הטקסט שכלל גם את האמונה בנחמה. הטקסט המחייב. מילה במילה, באותן מילים בקרב כלל ישראל.

לא רק המילים. גם הצום, כי צום המחייב על-פי ההלכה הפסוקה לכלל ישראל הוא טקסט. גם מנהגי האבלות, כי מנהגי האבלות שהיו לדינים הם טקסט. התלמוד פוסק: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה" (בבא בתרא דף ס' עמוד ב' ). האמה על אמה הערומה בכותל סמוך לכל פתח בית מבתי ישראל באשר הם שם, מקולפת מצבע ומסיד להזכיר בכל שעה משעות כל יום ויום את החורבן - היא טקסט. היא אומרת כי לזכור זה בבית. לזכור זה פרטי.

לזכור הוא לא טקס. הוא טקסט. בית הכנסת, אין משאירים בו אמה על אמה. לא רק מפני שכתוב <>B"סד אדם את ביתו" ולא בית הציבור, אלא מפני שבית הכנסת בו מונח הטקסט של האומה, הספר, הסידור, שחרית מנחה וערבית, התקיעות בראש השנה, הוידוי ביום הכיפורים, השמחה בחג הסוכות וכהנה, הוא האנטי חורבן האולטימטיבי, הוא הבניין ששום נבוכדנצאר ושום טיטוס ושום צר ואויב מן הרבים שקמו לכלות את ישראל מעם, לא יכלו לו. הוא טקסט הזיכרון וטקסט הקיום.

הטקסט הוא המציאות שמעבר למציאות. המציאות היא מציאות שדל קדרות. הגמרא ( ברכות נ"ט,עמוד א') אומרת "אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ישעיה נ',ג'). חכמי ישראל ידעו שהיו גם היו ימים בהם לא הייתה עננה בשמים. אבל החורבן כיסה את התכלת בעננה של חרדה. הקדרות הייתה קיומית. גם הנביא יואל (י"ד פסוק ט"ו) אומר, "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם", וחכמים מייחסים את הקדרות הזאת למציאות של חיים בעידן החורבן.

זאת קדרות ההופכת גם היא לטקסט. אבודרהם, מגדולי חכמי המגרב, פוסק ב"סדר תפילת התעניות", "ליל תשעה באב חולצין מנעליהן כאבלים והולכים לבית הכנסת ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה". הוא מבסס פסיקתו על המדרש האומר כי מלך בשר ודם' מה הוא עושה בשעה שהוא מתאבל בממלכתו?"מכבה את הפנסין" (על-פי ממדרש איכה רבא פרק א'). הצום, הקינות, קריאת מגילת "איכה", הסרת מנעלים כדרך האבלים ההולכים יחף (על-פי המדרש), כל אלה הם הטקסט המתקיים על-פי ספרי ההלכות והמנהגים בכל דרכיה האבלות של ההיסטוריה ובכל נתיבותיה העקלקלות של הגלות. בית הכנסת בו נשמר הטקסט היה לבניין, למקדש המעט שלא החליף אבל קיים את זכר מקדש העד. עם זכר זה, קיים את האומה ואת תקוותה.

העם לא היה זקוק למסעות החיים לאתרי החורבן. מסעות החיים שלו היו בטקסט. הטקסט לא זכר את המתים. הטקסט זכר את החורבן. הטקסט לא הקים אנדרטאות. הוא היה אנדרטט האנדרטאות. מסע החיים היה בין ספסלי בתי הכנסיות והמדרשות בכל תפוצות ישראל.

לחורבן של השואה אין טקסט. אין מילה אחת בסידור של כלל ישראל בו פוסק 'שולחן ערוך' של כלל ישראל פסיקה, בודדת אפילו, לו אחת. אין יום צום. אין קינה. אין איכה. אין קדיש. אין דבר המחבר את עם ישראל בארץ ובגלויות לזיכרון הספר, לזיכרון הטקסט, שאין ביהדות זיכרון אמין ממנו. הניסיונות ליצור תחליפים לטקסט אינם נחלת האומה כולה. לא הצפירה. לא קריאת השמות ביד ושם. לא המוזיאונים אפילו הנודעים והראויים שבהם. לא ניסיונות להגיש לבאי בתי כנסת ליקוטי דברים שאין להם כל סטאטוס קנוני.

אין בנמצא מי שמעז להיות סמכות ואין בנמצא מי שנכון לקבל סמכות. האיומה בנוראות שמצאו את עמנו בימי השואה והמופלאה בתחיות שזכינו בה עם קימומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, מתרחשים מחוץ לטקסט. מי יודע, מי יודע, אם יודעים אנו לזכור יחדיו , מי יודע, מי יודע, אם יודעים אנחנו לרנן ולהודות ולקוות יחדיו. גווילי חיינו לא נכתבו ואותיותיהן לא קודשו.

אויה.