קריאת תיגר ונשיקת השלמה

ימי התיגר שקורא הצדק הטבעי על האמונה, כימי האדם על הארץ. לולי ברא האלוהים את האדם בצלמו כבריאה היודעת טוב מרע ורע מטוב, ולולי ציווה אותו, "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" [דברים ל"א, ט"ו, י"ט], לא היה האדם נוקב שמיים לשאול על מה גזר עליו גבוה מכל גבוה [בראשית ו', ג'], "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם... וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" מכל מקום, בין בחר בחיים ובטוב, ובין בחר במוות וברע.

תיגר זה קשה מכל, מפני שהמוות הכרוך בפסוק המכונן הזה בעשיית הרע, אינו כרוך כן בסדרי עולם הידוע לנו, והחיים הכרוכים בכתוב בטוב, אינם כרוכים כן כלל במציאות הנחווית. להפך, המתבונן, אפילו הוא אביר אמונה כדוד המלך, רואה לנגד עיניו "שְׁלוֹם רְשָׁעִים" [תהלים ע"ג, ג'] ומקנא בהוללים "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם" [שם ד'], אין זכר עוונות שעוו מעיב על הלוויותיהם הפומביות, והוא עומד על סף אובדן האמונה, ואינו מהסס להודות "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי" [שם ב'], כמעט נעקרו ממקומן, כפירושו של הרד"ק "כמעט נטיו רגלי מן האמונה בראותי שלום הרשעים, כמעט אמרתי לית דין ולית דיין".

"הכל כאשר לכל"

קשה משאול ההשלמה עם העובדה הניצחת כי בעולם שנצטווה מפי בוראו להצדיק, אין הצדק מתוגמל בחיים, ובעולם שנאסר עליו להרשיע אין הרשע חרד מפני המוות. ברוח זו מביא רש"י דברי חכמים שדרשו את התיבה "חַרְצֻבּוֹת" שפירושה אינו מבורר ונלמד רק מעניינו, כאילו אינה אלא נוטריקון "שאין חרדים ועצבים מיום המיתה" [רש"י, שם] ואותיות ח.ר.צ.ב. מצטרפות לתיבת גינוי של האדם שאינו חושש שיש בכלל מי שנפרע ממנו על בגידה בטוב במיתה משונה ממיתת מי שדבק כל ימיו במצוות עשה של "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת" [דברי הימים ב', ל"א, כ'] כפי שדבק בה יְחִזְקִיָּהוּ המלך.

הנפש הבאה לעולם וכבר חוש הצדק מוטבע בה מהיווצרה, מתמרדת למקרא דברים שאמר לדורות מי שהיה מלך בירושלים, שלמה שבע-הימים וההתבוננות, בספרו 'קהלת', "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" [קהלת ט', פסוק ב']. הייתכן?

הרהורי התבוננות אמיצים

אין לתמוה על חכמים שביקשו לגנוז את 'קהלת' שמא יתפרשו הרהורי ההתבוננות האמיצים בעולם הזה שמצפים כי יהיה "עלמא דקשוט" - עולם של אמת, והוא מתגלה לעינינו כ"עלמא דשקרא", כדברי כפירה. לרוב אורבת הכפירה על מי שמתמרד על אי-התערבותו כביכול של 'שופט כל הארץ' במיגור שלטון השטן העושה בארץ כרשעת לבבו, בחינת "אם הוא לא עושה משפט מה בצע במשפט, אם הוא מסתתר ועמודי התלייה של ענווי ארץ גלויים - אייהו בכלל".

על אלה בוכה משורר תהילים, "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" [ק"ט, כ"ב], והרד"ק מפנה תשומת לבנו כי תיבת חָלַל, "חציה קמץ וחציה פתח, ועל כן היא לשון עבר והוא בודד (אין לניקודה אח במקרא) כלומר, לבי נהרג, מת בקרבי". ייזכר גם המשורר חיים נחמן ביאליק ב"על השחיטה", המזדעק איה הצדק ואומר: "אני לבי מת, אין עוד תפילה בשפתיי...". מ"אין עוד תפילה בשפתי" התייראו חכמים, ואף על-פי כן לא גנזו את 'קהלת'.

גם מאשת איוב שלא יכולה הייתה להשלים עם האסונות שפקדו את בעלה שהיה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" [איוב א', א'] ואמרה במריה: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת"! [שם, ב', ט'], נתייראו חכמים מפני שנסערת הייתה, קרובה למסקנה הנוראה כי אין ביושר תועלת, כי העולם הפקר, ויותר משדעת עליון שולטת בו, שולטים בו הסתמיות של הרע ושילוח הרסן של הרשע, ואת 'קהלת' לא גנזו.

צדיק באמונתו יחיה

ההתבוננות בגילויי הסתר-הפנים של האלוהים בשעה הזועקת יותר מכל שעה להתערבותו ולהצלת העניים, והאביונים, והישרים, והתמים שהלב מת לראותם מדוכאים עד עפר או ממוטטים או מומתים קוראת תיגר. אבל גדולה ממנו קריאת התיגר על המוות, על החוקיות הנוראה של חיים המוכרחים ליתום גם אם מונחים בהם החוכמה ואהבתה, המדע וכיבושיו, האמנות ויופייה, הטוב והישר שעמדו במבחן וגברו על כל פחי העקמומיות המתמלכת על הארץ. קריאת התיגר הגדולה מכל תיגר היא שהמצבה היא אבן הדרך של כל אדם.

המענה החסון מכל לקריאת התיגר הגדולה הזאת המנסרת בארץ הוא "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" [חבקוק ב', ד'], שפשוטו הוא כי על-אף הכוח הסוחף של חולשת האדם, של תבוסת הצדק הטבעי לפני הרשע המשתלט כטבע על ההיסטוריה, יודעת האמונה כי דרכי האל נסתרות, כי יש עולם הבא אחרי עולמנו, כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" [דברים ל"ב, ד']. בשבילי האמונה הזאת אין שלטי דרכים המוצבים על-ידי המציאות הנחווית על-פי מה שחווים אותה ולא על-פי מה שהבורא סלל אותה. כולה עתיד. אין בעולם מי שיכול ליטול את העבר ולחלוק על תוואי שלה.

הבחירה החופשית נתונה

מענה אחר הוא המענה הפילוסופי, כגון זה של בעל 'תורה תמימה', רבי ברוך הלוי עפשטיין, בהערה על דברי 'קהלת'. "אם היה נקרה לעולם מקרה טוב לצדיק ומקרה רע לרשע, אז בטלה הבחירה, וכולם היו מוכרחים להלך בדרך טובים מפני תקוות קבלת הטובה ויראת העונש". הבחירה החופשית היא מעיקרי המהות של האדם, ועל כן "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" [קידושין ל"ט עמוד ב']. ועל כן גם "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים" [ברכות ל"ג עמוד ב']. רשות הבחירה נתונה. "אַיֶּכָּה" אינה שאלה ששואל האדם את האלוהים. "אַיֶּכָּה" היא השאלה ששואל האלוהים את האדם.

הבוחר בטוב, הטוב מניע את מצפונו. הבוחר ברע, הרע בו בחר מרגיע את מצפונו. "צדיקים - יצר טוב שופטם. רשעים - יצר רע שופטם" [ברכות ס"א, עמוד ב']. זה רצון ההשגחה העליונה. זאת מהות "ובחרת". זאת הברית הכרותה בין האדם לבין האלוהים הממלא את מספר ימיו.

אפילו משה, שלא קם נביא עוד כמוהו, שפה אל פה דיבר עימו השם, שפניו קרנו ממאור התורה שהוריד בידו מסיני, שהוליך עם עבדים מקיסרות מצרים דרך מדבר צייה ונחשים האוכל את הנודדים בו עד פיתחה של ארץ הבחירה, חתום בברית הכרותה הזאת. הוא מתחנן: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה... הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" [דברים ג', כ"ה]. לשווא. "כשם שברית כרותה לארץ, ברית כרותה ליסורים" [ספרי דברים פיסקה ל"ב]. אֶעְבְּרָה מתנגן כתחינה "עבור על מידותיך, סלח נא, אמור לי 'סלחתי' כפי שכבר אמרת פעם". אֶעְבְּרָה נָּא היא תחינת התיגר של משה. אבל לא. "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה..." [שם, כ"ו-כ"ז]. הוא עלה ושם מת, ונשיקת ההשלמה שלו - מצבתו.