וכך, למרות שמפעל ההתנחלויות עבר מזמן את נקודת האל-חזור, אנו תקועים עדיין בשיח הציבורי בשאלה אם צריך להקים עוד התנחלויות או להרחיבן כאילו התשובה לשאלה זו תשנה באופן מהותי את המציאות. במצב הדברים הנוכחי ובקצב הגידול הצפוי בהתנחלויות (כ-5 אחוז בשנה) לא תושג מסה קריטית שתשנה באופן דרמטי את המצב. כלומר, אנו עלולים להנציח את אותו ויכוח ולמצוא את עצמנו גם בעוד עשר או עשרים שנה באותו מקום של חוסר ודאות. מהצד השני, ההנהגה הפלשתינית הורגלה לחכות ואז לקבל יותר והיא מודעת לכך שישראלים רבים משוכנעים שהפתרון היחידי "ההגיוני" הוא של שתי מדינות לשני עמים, אז למה לזוז? בינתיים מדינת ישראל מסוכסכת ומפולגת ומשלמת על כך מחיר עצום בחוסן, במשאבים ובמשכון העתיד.

לדעתי, כדי להתמודד עם המציאות המתוארת לעיל יש להציע תוכנית רצינית ארוכת טווח בעניין שטחי יהודה ושומרון שנכבשו לפני 45 שנה. אני מדגיש 'יהודה ושומרון' ולא ההתנחלויות משום שהן רק חלק מהסיפור. עיקר האינטרס הישראלי ביו"ש הוא המרחבים הפתוחים, מקומות קדושים, מקורות מים, שמורות טבע, דרכים חשובות, בסיסי צה"ל ונקודות שליטה – שהם הם לב העניין וההתנחלויות הוקמו בעיקר כדי לשמור עליהם. לכן דיבור לאורך השנים על "התנחלויות - כן או לא" הוא טעות. המאבק מתנהל על יהודה ושומרון ולא על ההתנחלויות.

אני מבקש להציע תוכנית אחת ברורה שתשבור את הקיפאון ותזכה להערכתי לתמיכת רוב תושבי ישראל. באמצעותה נייתר את מלחמת החפירות המשפטית על כל יישוב ונהפוך את שעון החול כדי שגם הפלשתינים יבינו שהזמן פועל לרעתם. למרות שחזרנו לארץ ישראל אנחנו עדיין מתנהגים בתחומי חיים רבים כאילו אנו בגלות. ייתכן שאם נתחיל להפנים גם את החובות הטמונות בשיבה לארץ ישראל נתחיל לחיות כמו יהודים שחזרו אליה.

אני מציע שראש הממשלה יכריז עכשיו שבעוד 5 שנים, בשנת היובל לכיבוש יהודה ושומרון, מדינת ישראל תחל בסיפוח חלקים משטחי יהודה ושומרון, לפי הפירוט להלן, ולכל שלב ושלב יוקצו 4 שנים:

בתחילה: סיפוח ההתיישבות היהודית מסביב לירושלים רבתי - אזור מעלה-אדומים, גוש עציון ומודיעין-עילית. בכל מקרה של הסדר, מוסכם שאזור זה יישאר בידי ישראל.

בשלב השני: ההתיישבות היהודית במערב השומרון - גוש אריאל, קדומים מעלה-שומרון. בכל הסדר עתידי, מוסכם שגם אזור זה יישאר בידי ישראל.

בשלב השלישי: בקעת הירדן ומדבר יהודה.

בשלב הרביעי: אזור אשדות ההר.

בשלב החמישי: גב ההר. באזור זה מרוכז הרוב הגדול של הפלשתינים.

כדי שתתקיים התוכנית צריכים להתמלא התנאים הבאים:

קיום משאל עם בישראל או הצבעה ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת; שמירת האיזון הדמוגרפי בין יהודים לערבים ביחס שלא יעלה על 65:35. בעניין הזה צריך לציין את מחקרו החשוב של יעקב פייטלסון מהמכון לאסטרטגיה ציונית המצביע על ירידה דרמטית בפריון אצל הפלשתינים ועל הגירה שלילית (מאזן ההגירה משטחי האוטונומיה הפלשתינית בשנים 2007-1994 הסתכם ב-321,239 פלשתינים שעזבו, בממוצע שנתי של 22,946 איש); עבודת הכנה בקרב הקהילה הבינלאומית. אני משוכנע שמלאכת השכנוע תהיה קלה יותר כשייווכחו שהפתרון הזה מתקבל ברוב גם בישראל וגם בקרב ערביי יו"ש, ולכן כדאי לערוך משאל גם בקרב הערבים המיועדים לסיפוח. בסקרים שערך המנהל האזרחי עולה שרובם ישמח לקבל תעודת זהות כחולה; קביעת פערי הזמן בין שלב לשלב בהחלטת הממשלה, בהתאם להתפתחויות בשטח ובעולם.

החשש הגדול מתוכנית כזאת הוא הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. מימוש שלושת השלבים הראשונים לא מוסיף ערבים למדינה יותר מהפליטים שנוהרים אליה. מבחינה זאת אולי ההגירה מאפריקה לישראל היא סוג של מסר האומר: אתם חוששים לרשת את ארצכם בגלל בעיה דמוגרפית? תקבלו את הבעיה הזאת בתוך הערים והכפרים שלכם!

אני משוכנע שתוכנית כזאת תזכה לתמיכת רוב הציבור הישראלי משום שגם לשיטת חסידי שתי המדינות לשני עמים מימוש שני השלבים הראשונים של התוכנית לא משנה. עיקרון השלביות ואורך הזמן יאפשרו לבדוק אותה ולהעריך את תוצאותיה.

אם אנחנו לא נקום ונגיד מה אנו רוצים, מי יעשה זאת?