במחשבה ראשונה נראה שהתרופה היחידה למצב הסופני הזה, הוא סיום הכיבוש. רק אם נסיים את הכיבוש – וניסוג מכל השטחים שכבשנו רק אז יירגעו השכנים שלנו אלה שגבולם סמוך ואלה שגבולם קצת מרוחק, רק אז הם יחזירו לעצמם את אדמותיהם הגזולות רק אז יוסר האיום מעל ראשנו.
באיזו זכות כבשנו אדמות?, איזה רוע לב יש בנו אשר מצדיק בעינינו את הכיבוש המשחית הזה?, איך אוזנינו כה אטומות? האם איננו שומעים את קול הזעקה ממחנות הפליטים? מההפגנות בטהרן?, עם נסתם ליבנו? האם ערלו אוזנינו?
באיזו זכות אנו מקימים תיאטראות על אדמות שנכבשו?, כיצד אנו סוללים כבישים על אדמות שנכבשו? ואוניברסיטאות?, באיזו זכות שבעולם אנו בונים אוניברסיטאות על אדמות שנכבשו?
תקשיבו לנסראללה ו
אחמדינג'אד - עד שלא נגיש להם על מגש של כסף את כל השטחים שנכבשו על ידינו: חיפה, תל אביב, באר שבע, מטולה, אילת וירושלים - עד שלא נמחה את זכרנו מהאדמה הזו, אדמת המקלט של העם היהודי מפני שונאיו ורודפי נפשו, הם לא ינוחו ולא ישקטו.
ובמחשבה שנייה, יש לנו שתי אלטרנטיבות, או לסיים את הכיבוש או לקפד את ידיהם הלוחמות, של הארורים האלה.
ובמחשבה שלשית, מבין שתי החלופות אני מעדיף דווקא את קיפוד הידיים ואולי גם הראש של אלה המאיימים לחסלנו. טוב לנו היותנו כובשים מושחתים של תל אביב, חיפה אריאל וחברון מאשר היותנו נשחטים, נכבשים ויפי נפש.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
