להכשיל במקום להבשיל

ראיתי את התחקיר בערוץ 10 שחשף את מצבם העלוב של צעירים חרדים שרשומים במרמה כאילו הם לומדים בישיבה, ומחפשים דרך לעבוד בשחור כדי להרוויח באופן בלתי חוקי כמה שקלים. לא כעסתי עליהם, ריחמתי עליהם. הם לא אשמים במצבם, והם זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להיחלץ ממנו. אף אחד מילדינו בוגרי גולני או צנחנים לא עומד בניסיון כזה. העולם של ילדינו פתוח וחוקי, הסביבה שלהם תומכת ומכבדת, ויש להם שפע של אופציות ללמוד, לעבוד או לטייל בעולם בלי לרמות את המדינה ובלי לשקוע בדלות מנוונת.

סנקציות כלכליות ואישיות לא יחלצו את הצעירים החרדים מהבוץ, רק ישקיעו אותם עמוק יותר בתוך הדלות והניוון. אי-אפשר לפתור את הבעיה הזו באבחת חרב. חייבים לבנות להם סביבת התגייסות ידידותית ומעגלי תמיכה בתוך החברה שלהם, וזה אפשרי. המצוקה שם גדולה כל כך שהשינוי הזה כבר התחיל להבשיל.

ואני חושד שרוב מניפי הדגלים של שוויון בנטל כאן ומיד ובכוח, יודעים שהם לא תורמים להבשלתו של השינוי לטובה אלא להכשלתו. אבל מה הם יכולים לעשות, היועץ האסטרטגי שלהם עומד בתוקף על כך שזה העץ והם חייבים לטפס עליו.

אגדת קמצא ובר-קמצא מפתיעה בכך שבניגוד לדרכה של אגדה, כאן בכל שלב מתחלף האיש הרע של הסיפור. בתחילה האיש הרע הוא בעל הסעודה המלבין את פניו של בר-קמצא הטוב, אחר כך מתברר שבר-קמצא הוא טיפוס שלילי שמלשין על אחיו לפני הקיסר, ואם כך אולי בצדק שנא אותו בעל הסעודה. בין לבין, ולמרבה ההפתעה, מושיבים חז"ל על ספסל הנאשמים לא את זה ולא זה, אלא דווקא את חכמי הדור. במערכה הראשונה את החכמים שהיו נוכחים בסעודה ושתקו ולא התערבו. במערכה השנייה מואשם רבי זכריה בן אבקולס, ודווקא על שהתערב ולא שתק.

במשבר עמוק ורווי רוגז לא תמיד ברור מי הטובים ומי הרעים, ואי-אפשר לפטור מאחריות את מנהיגי שני הצדדים. לא את אלה ששותקים לנוכח אי-צדק בולט, וגם לא את מי שמנסים לטפל בו בחקיקה של ייקוב הדין את ההר. ענוותנותו של מחוקק קפדן ורודף שוויון ללא פשרה עלולה חלילה להחריב את עירנו.