על מחיר הקיפאון

במשך יותר משנה, המחאה החברתית הצליחה לשנות את סדר היום. כל הנסיונות לקטוע אותה נכשלו. נכשלו הניסיונות להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנה לטובת עניינים אחרים. למרות מאמצי הפוליטיקאים לשייך את המחאה ל"אוכלי הסושי ושותי האספרסו" בלבד ועל-אף הניסיון להפוך את תוכנית הגרעין האירני לסיפור החם של קיץ 2012, נראה שיותר אנשים מוטרדים מתוכנית הפנסיה שלהם. אנשים עדיין מזועזעים מעליית מחירי הלחם, המע"מ והקיצוצים בשירותי הרווחה.

לכן שלי יחימוביץ' מצליחה להחזיר את הכלכלה לסדר היום הפוליטי, והיא מהווה את התרגום הפוליטי והאותנטי היחיד של דרישות המחאה. מאז עזב אותה אהוד ברק לטובת הסיגר, מגדלי אקירוב והקואליציה עם נתניהו, ברור שסוגיות כמו זכויות עובדים, יוקר המחיה ועתיד קרנות הפנסיה שלנו ימשיכו להיות חלק מרכזי בפוליטיקה.

סקנדינביה של המזרח התיכון

עם זאת, המאבק על הנושא הכלכלי-חברתי אינו יכול להיתפס במנותק מהמאבק המדיני. אם ננער את האבק מנושא הסכסוך שלנו עם שכנותינו וניזכר למה רדפנו את השלום מלכתחילה, ניזכר בחלום לחיים בטוחים ושגשוג אמיתי. עוד ניזכר, שהמפעלים בישראל הרי לא מאויימים רק על-ידי מדיניות קפיטליסטית קיצונית. הרי רק אתמול פגע מטר טילי קסאמים על שני מפעלים בדרום הארץ, במועצת שער הנגב ובשדרות. הלב יוצא אל העובדים ובעלי המפעלים האלה, אבל הוא גם צריך להזכיר לכולנו את מחיר הקיפאון המדיני, שאיכשהו פשוט התרגלנו לשלם.

קודם כל, מהבחינה הכלכלית. לא, זה לא רק עניין של "כן להתנחלויות" או "לא להתנחלויות". לסכסוך יש השלכות עמוקות ומרחיקות לכת בהרבה על הכלכלה שלנו. דוגמה טובה הם תשלומי הריבית שהממשלה חייבת לשלם עבור הלוואות שהיא לוקחת ממדינות אחרות. בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, נותנים הלוואות לישראל בריבית כפולה מהמקובל בארגון המדינות המפותחות (ה-OECD). זה אומר שתקציב החינוך יכול היה לגדול ב-50%, למשל, רק בזכות החיסכון בריבית הזאת לאחר יישוב הסכסוך עם הפלשתינים. שום שינוי במסגרת התקציב הקיים לא יכול לאפשר השקעה אדירה וחיונית כל כך בחינוך, כמו זאת שמאפשר ביטול מצב הלוחמה עם שכנינו.

לא ברור איך אפשר לשמוח על חזרת הכלכלה למרכז של סדר היום הפוליטי ולהתעלם מכך שתקציב הביטחון כאן ימשיך להיות גדול ב-80% ממדינות ה-OECD. כל עוד ככה נראה תקציב המדינה, אי-אפשר לצפות שנהיה "סקנדינביה של המזרח התיכון". לכן טוען גם פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש הוועדה הממשלתית לבחינת דרישות המחאה החברתית, ש"בלי התמודדות עם הסוגייה הפלשתינית לא ייתכן שום שינוי משמעותי בתחומי הדיור, החינוך והבריאות". תפיסה אמינה של צדק חברתי חייבת להתייחס, אפוא, גם לפתרון הסכסוך המדיני.

יש לייצר תקווה

שנית, מבחינה פוליטית הנושא הכלכלי הוא אומנם הכרחי, אך אף פעם לא מספיק. מפלגות שעסקו בנושאים חשובים אחרים אך לא כללו הבטחה להוביל לפתרון הסכסוך (בדרך השמאל או הימין) גמרו כמפלגות נישה, דוגמת ד"ש, שינוי והגמלאים. באופן טבעי, אזרחי המדינה מודאגים מההשלכות של ירי טילים ואוטובוסים מתפוצצים, לא פחות ממה שהם דואגים לקרנות הפנסיה שלהם.

השיח המדיני כיום מבוסס אומנם על הסכמה לאומית רחבה סביב פתרון שתי המדינות, אך הוא קפוא ומשותק מפחד. מיליון אזרחים בדרום הארץ חיים תחת איום טילים. הפחד הזה הוא לא רק טבעי. הוא גם משרת את סדר היום של הימין הקיצוני. התפקיד של הרוב המתון ונציגיו בכנסת הוא, אפוא, לשוב ולייצר תקווה עבור האזרחים.

"צדק חברתי" הפך להיות קלף מנצח במשחק הסקרים לקראת הבחירות. זה נובע מהמחאה החברתית, מהפערים החברתיים המתרחבים ומהמצוקה האמיתית של רוב העם. עם זאת, יותר מדי חלקים מההנהגה הפוליטית שמדברת בשם ה"צדק החברתי" מצטמצמת לעסוק רק בו. הם מתנהגים כאילו העלייה לשלטון היא כמו ריחוף בכדור פורח כשהם משליכים מעליהם נושאים קשים וחשובים לעתיד המדינה ואזרחיה, כאילו אלה היו שקי חול עודפים.

אין פתרונות קסם ואין צדיקים במערכה הישראלית-פלשתינית. בכל זאת, הנהגה אמיתית צריכה להציג חזון שיכלול לא רק את הקמתם של מפעלים חדשים בדרום הארץ ולכל אורכה. הנהגה אמיתית חייבת גם להבטיח לפועלים במועצת שער הנגב ושדרות שיוכלו לעבוד כעם חופשי ללא האיום של ירי טילים. מחיר הקיפאון המדיני עולה בכל רגע נתון - אבל הנהגה אמיתית שתעסוק בו תעלה ותצמח רק אם נקום ונדרוש אותה.