העם הערבי רוצה

במאמרה פוקח העיניים "חזרה לראס בורקה" מתארת סמדר פרי כיצד מצרים החדשה מתרפקת על זכרו של החייל המצרי סולימן חאטר שרצח שבע נפשות, ובהן את השופט חמן שלח וכמה ילדים קטנים. "אל אהראם" הקדיש לו כתבת שער ועשרות טוקבקיסטים מעריצים אותו. גלוי לעין שמשפחתו, הרואה במעשה הזוועה שלו "שליחות נשגבת", מבטאת את רצון העם, כמו ההמונים בכיכר תחריר שסימנו את הכתבת האמריקנית לוגן כ"יהודיה" לפני שהתנפלו עליה מינית, כמו ההמונים המתפרצים שסגרו בכוח את השגרירות בקהיר, כמו מפוצצי צינור הגז לישראל, כמו כל בעלי המקצועות החופשיים המחרימים את ישראל מן היום הראשון.

אומרים, שהיום הממשל המצרי ואפילו הפיקוד הצבאי נשלטים "מלמטה", מן ההמונים. גם הכנסת הטנקים והנשק האנטי-אווירי לסיני במגמה לשים קץ להסכם השלום מבטאת את רצון העם. אין חולק שבכיכר תחריר ובבחירות הכלליות שהיו חופשיות באמת, רצון העם הוא שאמר את דברו.

מסקנה: "שלום" יכולה ישראל לקבל רק מדיקטאטורים ערביים והשאלה היא, איך מסתדר שלום כזה עם השקפת עולם ליברלית ומתקדמת? ושלום כזה, שהוא בהכרח קר ומוגבל בזמן, האם הוא שווה את התמורות ה"כואבות"?

סמדר פרי שולחת מבט גם לירדן, אל החייל אחמד דקאמסה, שרצח שבע תלמידות יהודיות בנהריים. גם לו יש גדודי מעריצים שדורשים את שחרורו מהכלא, והרחוב הירדני "משתוקק לחבק את החייל הרוצח". ואשר ל"פרטנר" הפלשתיני, לא נותרו כיכר, מוסד או מועדון שלא הנציחו בהם טרוריסט שרצח יהודים.

וילה בג'ונגל

ומה ששילמנו למצרים תמורת הסכמי ה"שלום" - את כל האדמה עד לשעל האחרון, ולירדן אף יותר מזה, לעולם לא נוכל לתת לפלשתינים, הואיל והשעל האחרון "שלהם" הם יפו וחיפה ואפילו תל אביב, שנחשבת אף היא אדמת ווקף איסלאמית. אבו מאזן אינו אומר זאת בפומבי, אבל זה מה שעמו רוצה. ועובדה - מעירק ועד תוניסיה, בסופו של דבר רצון העם הוא המנצח.

אהוד ברק היטיב לתאר את התמונה הזאת כ"וילה בג'ונגל". בלעם מודרני היה רואה אותנו כ"עם לבדד ישכון" וחוטף מיד מטר גידופים על ההתבטאות החשוכה, האליטיסטית והריאקציונית הזאת. הלא תמצית הציונות של הנאורים היא המאמץ ההרואי, הנואש, לצאת מן הבדידות הזאת, "הגלותית"! לדידם, הלא לשם כך בכלל חזרנו לארצנו - להיות "עם ככל העמים", לא?

ובכן, לא. כי עכשיו מתברר לכל מי שלא ראה זאת קודם, שכשם שהניסיון הגלותי להשתחרר מכבלי "עם לבדד ישכון" על-ידי אמנציפציה והתבוללות עלה בעשן המשרפות, כך המאמץ "להשתלב במרחב" באמצעות 'השלום' ומכאוביו נוגד את רצון העם הערבי, ועל כן אין לו שחר. פרס, בימי אוסלו העליזים, ביקש להתקבל לליגה הערבית. ענו לו: 'תתאסלמו תחילה!'

ישראלים, העומדים בתור לדרכונים לפני שגרירויות זרות, עושים ניסיון פאתטי להחליף בידוד מביש באירופה אנטישמית בבידוד מזהיר במולדתם החופשית. כי זו הברירה האמיתית: 'עם לבדד ישכון' - זר קוצים או עטרת זהב? להתגאות בייחודנו שהוא בדידותנו, לקרוא את אמרתו של בלעם כמחמאה, או להתבייש על היותנו שונים ונבדלים? מי שדימו לעצמם שכאן, בארצנו, יצליחו סוף סוף להיות "עם ככל העמים", בא "רצון העם" של הערבים וטופח על פניהם.

לבי לבי להם.