חינוך עם צלילים של הייטק

שנת הלימודים תשע"ג נפתחה לא מכבר, ולפחות בכל הקשור בחינוך הטכנולוגי, צפויה אווירה אופטימית למדי. אם להסתמך על הנתונים שמסר ל"אנשים ומחשבים" ד"ר עופר רימון, ראש מנהל המדע והטכנולוגיה במשרד החינוך, הרי שאפשר לומר באופן זהיר ומבלי להיסחף למליצות, שמשהו קורה בחינוך הטכנולוגי בשלוש השנים האחרונות. הגידול הריאלי במספר התלמידים הפונים ללימודי המדעים, המחשבים, הנדסת התוכנה ויתר המקצועות הריאליים, לצד הגידול במספר המורים שמוכנים ללמד במערך החינוך הטכנולוגי - מהווים סממנים חיוביים, שמחייבים עמידה קפדנית על המשמר.

כל מי שעוקב אחרי החינוך הטכנולוגי בשני העשורים האחרונים יודע, שבמשך שנים התייחסו אליו כאל החצר האחורית של החינוך בישראל. הבעיה המרכזית הייתה התדמית: החינוך הטכנולוגי נבנה טלאי על טלאי, כהמשך של מה שנקרא פעם "בתי הספר המקצועיים". בשנות השישים והשבעים, החינוך ה-"טוב" היה אליטיסטי - זה שקידש ועודד את הלימודים ההומאניים. הפניית ילדים לבתי ספר מקצועיים, כמו שבח, עמל ודומיהם, הובילה לתיוג הילד כנכשל - כזה שאינו מסוגל לסיים את התיכון במתכונתו הרגילה, ולכן עדיף ש"ילמד מקצוע".

גם התפתחות הטכנולוגיה, חדירת המחשבים והפיכתה של ישראל למדינת הייטק, עברו במשך שנים ליד משרד החינוך וליד החינוך הטכנולוגי. התדמית הנמוכה הובילה את שרי החינוך לדורותיהם להשאיר את המגמות בבתי הספר המקצועיים ברמה הירודה שבה היו, לא להפנות תקציבים ולא לשנות את המצב. אף אחד לא צעק.

העלייה הרוסית המבורכת של שנות התשעים סייעה מאוד לשנות את המציאות הזו: בתי הספר המקצועיים הפכו לבתי ספר טכנולוגיים, המאכלסים תלמידים ברמה גבוהה מאוד. באופן לא מפתיע, רבים מהתלמידים מצאו את דרכם ליחידות עילית בצה"ל וכיום ניתן לפגוש אותם במקצועות ה-IT למיניהם, ובשדרות הניהול של תעשיית ההייטק כולה.

קודם כל, שינוי בתדמית

כניסתו של השר גדעון סער למשרד החינוך בשנת 2009, והקצאת תקציב לתוכנית שאפתנית לקידום התיקשוב במערכת החינוך, סיפקו רוח גבית עבור החינוך הטכנולוגי. כניסתו של ד"ר עופר רימון לראש מינהל המדע והטכנולוגיה, סימלה את השינוי בתפיסה, שאת ניצניו אנו רואים כעת. התפיסה הזו גורסת, שיש לטפל קודם כל בבעיית התדמית של מערכת החינוך הטכנולוגי, ולשפר אותה קודם כל בעיני אנשי מערכת החינוך - המורים ומנהלי בתי הספר העיוניים. אלו ויתרו במשך שנים על תקציבים למיחשוב ותיקשוב לטובת נושאים אחרים, בין היתר כדי לשמור על מקום בצמרת בטבלת הריאליטי השנתית של הזכאים לבגרות, המתפרסמת מדי שנה על-ידי משרד החינוך.

אך השינוי לא מסתיים בתדמית, אלא מגובה גם בתקציבים ובהזרמת משאבים לבתי הספר. עיקרו הוא בפיתוח יצירתי של מגמות טכנולוגיות, ששובר את המיתוס לפיו בהייטק יכולים לעבוד רק בוגרי 5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה - וכל השאר, שילכו ללמוד היסטוריה...

כל אלו שינו את אופייה של מערכת החינוך כולה, ובתוכה גם את אופיו של מערך החינוך הטכנולוגי. אימא יהודייה טיפוסית, שרוצה שבנה יעבוד בחברת הייטק כשיהיה גדול, לא מתביישת לפנות היום לכל אותם בתי ספר מצוינים שפועלים במסגרת החינוך הטכנולוגי.

להיות טכנאי ולקבל תואר הנדסאי זו כבר לא בושה - ויש מספיק תלמידים שהמסלול הזה מתאים להם. חלקם אף מצטרפים לאחר מכן לעתודה הכללית, ששמה הקטר של המשק.

השינוי המתואר מבטא גם את אחד העקרונות החשובים בחינוך - עיקרון שוויון ההזדמנויות. כך, גם תלמידים שבעבר תוייגו ככאלה שאין סיכוי שיסיימו תיכון עם תעודת בגרות ביד, יכולים למצוא את עצמם כיום באחת ממגמות התיקשוב של משרד החינוך. הם מצליחים לקבל גם את תעודת הבגרות - שכבר מזמן איבדה את ערכה האמיתי, וגם לרכוש מקצוע לחיים. ד"ר רימון הגדיר זאת היטב בראיון, כשקרא לכך "חינוך עם צלילים של הייטק". אם תרצו, זהו ה-דנ"א של מערכת החינוך העתידית של ישראל. לתוכה יוצקים את פרויקט מחשב לכל מורה, את תיקשוב הכיתות, את שינוי שפת השיח בין המורה לתלמיד ובעיקר את שדרוג המורה בעידן הדיגיטלי.

חשוב כמובן לשמוח ולהיות אופטימיים, אך אסור לנוח על זרי הדפנה. הדרך אל מעלה ההר עדיין ארוכה. התעשיה משוועת לאלפי מהנדסים בכל שנה ומתפקידם של אנשי החינוך לעמוד על המשמר ולוודא שהמגמה החיובית המסתמנת כעת תימשך גם בשנים הבאות. כל מי שחי במדינה הזו יודע, שזה ממש לא מובן מאליו.