מכרם נבות לכרם דויטש

שמעו סיפור.

סיפר לי אותו משה דויטש מן היישוב סוסיה שבהר חברון, והוא אחד ממייסדיו, לפני כ-30 שנה. לפני 17 שנים, ב-1995, הוא הכשיר שטח של אדמת בור וסלעים לעיבוד חקלאי. הוא וילדיו (יש לו בלי עין הרע עשרה, מהם 7 בנים) עבדו בפרך לסקל את האדמה - 45 דונם - ואחר כך גידלו עליה, שנה אחר שנה, חיטה ושעורה. כל הזמן, עד 2006, 11 שנים(!) הדויטשים לא שמעו כל טענות וערעורים ממישהו בגין עיבוד האדמה הזאת שאינה ממוקמת אי שם בסוף העולם, אלא קרוב לצומת, ליד הכביש הראשי. ב-2006 נטע על מחצית האדמה כרם ליין, 3,300 עצים קברנט-סוביניון, בהשקעה של כ-180,000 שקל.

ואז הגיעו האנרכיסטים, הקוקטייל הרגיל של עוכרי ישראל יהודים ביחד עם זרים, ביניהם יפנים, ספרדים, אמריקנים, שכל ממשלה נורמאלית בעולם הייתה משליכה החוצה מיד אחרי המהומה הראשונה שהיו מספיקים לחולל, אך לממשלת ישראל נוח, כנראה, לשסות אותם במתנחלים. עימהם באו גם כמה ערבים מקומיים בעלי גיל מספיק מתקדם, שיוכלו לטעון שהם "זוכרים" שהאדמה הזאת גזולה ממישהו. את המשך התסריט תוכלו לכתוב בעצמכם: מהומה, משטרה, תלונה וגביית עדות ממשה דויטש שהעיד כי מעולם לא ערר איש על השטח, אחר כך בג"ץ, שבפניו הציגו העותרים הערבים "מאלייה", רישום לצרכי מס שהתייחס למקום לגמרי אחר, רחוק.

בבג"ץ כזה המשיב הראשי הוא תמיד המנהל האזרחי מטעם הממשל הצבאי. על-פי החוק החל באזור, מי שמעבד אדמת בור נטושה 10 שנים ללא עוררין, קונה בה בעלות מכוח החזקה. כאן, לעותרים הערבים לא הייתה כל ראייה שהקרקע הייתה שלהם גם קודם ל-11 שנות ההחזקה של דויטש. במצב הזה מותר היה לצפות שהמנהל האזרחי יהיה לפחות ניטראלי בסכסוך הקרקעות הזה, שהיה תלוי ועומד עכשיו בפני בג'ץ, בין שני צדדים אזרחיים. אך לא כך היה. כמו במקרים דומים, המנהל האזרחי צידד אוטומטית עם העותרים הערבים. בא-כוחו של דויטש אף שמע את נציג המינהל מתדרך את העותרים הערבים (לכאורה - הצד שכנגד!), איזה מסמכים להציג לבג'ץ.

אך זו רק ההתחלה.

בעוד הדיון בבג'ץ תלוי ועומד, הוציא המנהל האזרחי במהלך חד-צדדי צו, לפיו נמסרת לעותרים הערבים, על המקום, מחצית משטח המחלוקת, זו שלא ניטעו עליה גפנים. עוד נקבע בצו, שדויטש רשאי לעבד את השטח שהשאירו לו, את הכרם, שעה אחת ביום, ותו לא. דויטש מעיר, שהכרם היה בן כמה חדשים וההגבלה הזו דנה אותו למעשה לכליה. אלא, כאשר ראה המנהל העוין, שבחריצות ובמאמצי-על דויטש הצליח להציל איכשהו את הכרם, יצאה מלפניו גזירה מרושעת חדשה, "צו בדבר סילוק מפריעין בקרקע". זו חקיקה סדומית, אופיינית לשלטון כיבוש המחפש כיצד למרר לאוכלוסיה אויבת את החיים. שימו לב: עדיין העניין כביכול נתון להכרעת בג"ץ, ולמרות זאת - שלטון זדוני מרשה לעצמו בשחצנות שרירותית לסלק את המתדיין היהודי מן השטח הנתון במחלוקת, לא מפני שאין לו זכויות - על כך התדיינו לכאורה בבג"ץ - אלא מפני שהוא "מפריע". כבר הניסוח הזה לבדו מקומם בלשונו המתנשאת, כאלו מעיפים זבוב טורדני, כיאות לאוכלוסיה נרדפת, כבושה. אולם אם הנימוק היה שדויטש "מפריע" (למי? במה? מדוע?), אין פלא שאיש לא הזמין אותו לשטוח את טענותיו לפני הוצאת צו הסילוק, אולי יש לו ראיות לטענותיו. אתה מפריע? לך מפה!

זה, חבריי וידידיי המתנחלים, מעמדנו, זה כוחנו ואלה זכויותינו היום - ביהודה ושומרון.

כשיצא צו "השימוש המפריע" היה הכרם בן 2.5 שנים. מרוב ייאוש חיפשו באי-כוחו של דויטש פורום משפטי כלשהוא לזעוק בפניו חמס. הם פנו לבית משפט השלום בירושלים לקבל הצהרה בדבר היות לדויטש זכויות בקרקע וביקשו גם, כמקובל, שהמצב יוקפא עד לגמר הדיון. תגובת המנהל הייתה אופיינית: כמידת רשעותו, כך גם מידת האלימות הברוטאלית, שרירות הלב והאכזריות שלו. במרץ 2011, באישון לילה, 02.00 אחרי חצות, הגיעו המשחיתים, אנשי יס"ם ואנשי צבא, חסמו את הכביש הראשי ובעזרת שופלים השמידו תוך 3 שעות את הכרם כולו. אחר כך באו הערבים לתפוס את השטח ולזרוע אותו, והם לא באו לבדם. ליוו אותם...כוחות צה"ל, לשמור עליהם מפני היהודים.

בינתיים יצא פסק דין בבג"ץ אחר, לפיו חזקת 10 שנים של ישראלים אינה נחשבת, ואז נואשו עורכי הדין של דויטש והרימו ידיים. אפסו האמצעים המשפטיים למי שנתון, נטול זכויות, לממשל צבאי. זה בדיוק הוא מצבם המשפטי של המתנחלים, ושלהם בלבד, שכן מאז אוסלו יש לערבים ממשלים אזרחיים משלהם, בעזה וברמאללה. האדמה שהוכשרה, סוקלה מאבנים וטויבה ע"י דויטש, מצויה עכשיו בהשקט ובבטחה בידי העוררים הערבים שלא נזקקו להוכיח כלום, ואף להתדיין לא היו צריכים - את הכל עשו למענם הממשל הצבאי, המנהל האזרחי, משטרת ישראל וצבא ההגנה לישראל. ועוד פרט קטן: מאה ושמונים אלף שקל - ושלא לדבר על הזמן, העבודה, הזיעה - ירדו לטמיון. והייאוש, והתסכול...

כל זה, תחת שלטונו ובאחריותו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, אשר נוח לו שכלפי חוץ ייראה שר הביטחון ברק כבעל הכוונות הרעות, אך הוא מודע לכל והוא הנושא באחריות.

להשלמת התמונה יש להוסיף שנעשו מאמצים לוביסטיים להצלת המצב - פנו לחכי"ם אלקין, אורי אריאל ואחרים, זמביש וראש המועצה השתדלו, משה דויטש כתב לאנשים שונים וביקש עזרה, אך כל מאמצי השתדלנות לא הועילו. עוד נדבר בסופו של מאמר זה על מה שלא נעשה.

מי שחושב שאולי מקרהו של משה דויטש הוא יוצא דופן בחומרתו, מוזמן לקרוא את הכתבה של קלמן ליבסקינד מיום 24.8.12 במוספשבת של מעריב, תחת הכותרת "אדמה משוגעת". הכתבה הזאת עוסקת במה שקרה וקורה לאחיו של משה דויטש, מרדכי דויטש ממצפה יאיר, הסמוך מאוד למקום מושבו של אחיו, סוסיה. מרדכי הגיע למקום מגוש קטיף. אחיו, שעיה, שביחד עימו עיבד חממות בכפר-ים, נרצח ע'י אחד מפועליו, טרגדיה שהיכתה גלים בשעתה. מרדכי העביר את הציוד להר חברון והתחיל מחדש. הפעם הקים שמונה דונם של מעין חממות - "צינורות רוח": צינורות אלומיניום בקשתות ועליהן ניילון: חקלאות אורגאנית של ירקות שונים. ללא עובדים. את הכל עשה עם אשתו ושמונה ילדיו. מלח הארץ.

לפני 10 שנים פתחו לו במנהל האזרחי תיק על הקמת הצינורות המתפרקים האלה, ללא רישיון בנייה. ליבסקינד כותב, שמסביב יש מאות חממות בנויות של ערבים, ומהם אין דורשים כל היתר.

בינתיים, נפתחה נגד מרדכי חזית מכיוון אחר לגמרי, אך בסדום של המנהל האזרחי שתי החזיתות עתידות להתחבר ולחנוק את המתיישב היהודי. כעשר שנים אחרי שמרדכי החל לעבד את השטח, ערבים מיאטה ממשפחת עווד נטפלו אליו וטענו בפני המנהל האזרחי שהקרקע היא שלהם. כל השנים הרבות עד אז, אף אחד - לא הם ולא אחרים - לא העלה כל טענה וכל ערעור. מרדכי עלה על המסלול הרגיל המתחיל בבג"ץ, ושם טענו הערבים שהקרקע הייתה רשומה על שם סבם. אלא, את הטריק הזה הם ניסו כבר קודם, על אחרים, ושם התברר שהם שקרנים והמסמכים מפוברקים. גם טענתם שעיבדו את האדמה עד 1997 הופרכה ע"י תצלומי אויר.

המשיב בבג"ץ היה כתמיד המנהל האזרחי, אך במקום לבקש את דחיית העתירה נוכח כל השקרים האלה, המנהל התגייס לימין המתחזים הערבים. מה עשו? אם בתיק לגופו משחקם של הערבים נראה אבוד, נזכרו בסיפור הישן, בן 10 השנים, של רישיון הבנייה החסר כביכול לצינורות האלומיניום והודיעו למרדכי שהם הולכים להרוס לו את כל החממות בגלל... העדר היתר בנייה. כך סללו לערבים קיצור דרך לנצח בבג"ץ...בלי בג"ץ, מחוץ לבג"ץ. בינתיים התעניין מרדכי ונתברר לו שבגזרה שלו בלבד יש לערבים 12000 תיקים פתוחים של בנייה בלתי חוקית, כולל בנייני פאר, מבני ציבור, מחצבות, ואלה מהווים רק 30% מן הבנייה הבלתי חוקית כולה.. בכל אלה המנהל אינו נוגע, בטענה של עומס ו"סדרי עדיפות" בהריסות, ורק לאלוהי סדום פתרונים, איך ומדוע הגיעו דווקא הצינורות של מרדכי אל ראש סדר העדיפויות להריסה.

בינתיים אפשרו כביכול למרדכי להגיש בקשה מסודרת להיתר בנייה בדיעבד. קרן אור? לא בסדום של הממשל הצבאי, לא במשטר "כיבוש" שבו המתנחל מרדכי דויטש הוא האויב. מפני שבעוד אשר מרדכי טורח, מגיש בקשה, מוציא הוצאות ומעסיק אדריכל, המנהל האזרחי מודיע לבג"ץ (זוכרים את בג"ץ משפחת עווד עם הניירות המפוברקים?), שעד סוף אוגוסט כל החממות של דויטש ייהרסו. לא בגלל העתירה של עווד, כי אם בגלל צינורות הרוח! את התאריך קבעו קציני סדום בעצמם, באורח שרירותי. בג"ץ לא ביקש זאת מהם. בכלל, בג"ץ היה כאן סטטיסט, לא הספיק לעשות כלום. כי כשראו העותרים הערבים שהמנהל עשה להם את כל העבודה, משכו את הבג"ץ.
וכך מחכה משפחת מרדכי דויטש בנשימה עצורה לסוף חודש אוגוסט: האם יירד הגרזן על כל קיומם, או שמא יגלו שלטונות הכיבוש, בניגוד לאופיים, טיפה של אנושיות כלפי מתנחל-אויב?

ביחד עם סיפורי שני האחים צריך לקרוא את דוח וועדת לוי, כדי להבין את חשיבותו העצומה. לפתע, שלושה קטעים בדוח נעשים מובנים ואקטואליים מאוד.

ציטוט מעדותו של ראש המנהל האזרחי, אלמוז, בפני הוועדה:

"המצב הנוכחי הוא לטובת הפלשתינים, שכן הנוהל הוא שכל פלשתיני יכול להציג כל ראייה שהיא..קבלה כלשהיא, תשלום מס על חלקה רחוקה, והישראלי אם לא הביא חוזה,הוא יעוף מהשטח. בסכסוכי קרקע ביו"ש אני נדרש ע"י היועץ המשפטי לאמץ את השקפתם של המשפטנים, אפילו במקרים שההתלבטות היא קשה ואני אינני שלם עם החלטתם ומתלבט, לאחר בדיקה אישית שלי של הנתונים והשטח".

והוועדה בקולה שלה - אומרת:

"נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה - למנוע מן ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה..."

וגם:

המנהל האזרחי היא רשות מנהלית -

"שלכאורה נחזית כמחזיקה בדעה מוטה לחובת המתיישבים הישראלים".

האחים דויטש, שמעתם? עכשיו אתם יודעים, בשל מה נפלה עליכם הרעה הזאת!

שתי הפרשיות שהבאתי כאן לא היו יכולות להתרחש לו אישרה הממשלה את דוח לוי ויישמה אותו.
העוררים הפלשתינים היו נשלחים לבתי משפט רגילים ונדרשים להוכיח את תביעתם בראיות של ממש. מהר מאוד היה כל שופט הגון משליך אותם מכל המדרגות, ואחרים, שהיו רואים זאת, לא היו באים. ומן המנהל האזרחי היו נשללות הסמכויות הדרקוניות, המתעמרות, הדיקטטוריות, נוגדות המשפט והצדק, כגון היתר עסקה, גירוש מחמת "שימוש מפריע", צווי אלוף לסילוק משטחים, וכדומה.

אלא, נתניהו שהכל תלוי רק בו, והוא הנושא באחריות כולה, לא הגיש בינתיים את הדוח לוועדת השרים לאישור. אומרים, שהבטיח לעשות זאת בתחילת ספטמבר - ובזאת ייבחן. בזאת ייבחנו גם המוסדות של המתנחלים, ראשי המועצות, מועצת יש"ע, הליכוד על שריו, חכי"ו ואנשי הציבור שלו, וכל פטריוט יהודי. חרפה היא לכולנו, שהאחים דויטש, בשעותיהם הקשות היו עזובים לנפשם, ועם כל כוחנו, שאנחנו סופרים כבר כמעט 400000, לא היה מי שיושיע אותם. והאחים דויטש הם רק דוגמה אחת, יש רבים כמותם.

בשעה זאת, נזכור כולנו: אם דוח לוי לא ייושם, ובמקרה כזה אנחנו לא נצא למאבק טוטלי נגד ממשלת נתניהו מבלי לעשות חשבון לאף אחד, מאבק שיכלול אי-ציות למנהל האזרחי ( בפי העם - 'מרי אזרחי'), חזרה לרחובות ומאמץ להוריד את נתניהו מן השלטון כפי שקרה בעבר באשמתו - אזי סופו של כל אחד מאיתנו שימצא את עצמו יום אחד לכוד במלתעותיו של שלטון כיבוש, בו מתייחסים אליו כאלו הוא האויב שנוצח ונכבש.

כי כולנו האחים דויטש!