מעשיות שרלטניהו - כור וחינוך

אתמול התוודענו שוב לסיפור התקיפה של הכור בסוריה (כמובן, "על-פי מקורות זרים"), והפעם בעיתון האמריקני "ניו-יורקר" אשר חילץ את הסיפור מתוך ספרם של שני ישראלים, שהתפרסם כמובן בארה"ב משום שבישראל הצנזורה עדיין אוסרת על פרסום נסיבות המקרה.

מלבד הצחוק והלעג שיש סביב עניין האיסור של הצנזורה, ומלבד ריבוי התשובות שמספקים "מקורות זרים" לגבי השאלות שלא נשאלו כאן, עולה מסיפור התקיפה של הכור הסורי באחריותה של ממשלת אולמרט, הוכחה אשר מגלה לנו עד כמה ראש ממשלה שבאמת רוצה, ומסוגל, פשוט עושה ולא מזין אותנו בקמפיינים מתוזמרים בתקשורת.

ובאותה העת, הסיפור הזה חושף גם את הקרב העכור בין אולמרט וברק על הקרדיט. אבל, בעוד שבסיפור ההוא ("על-פי מקורות זרים"), קודם עשו ורק אז רבו על הקרדיט, אצל השרלטן נתניהו קודם רבים על הקרדיט על מעשה שעוד לא נעשה.

בדיוק כמו בכל יתר התחומים, קודם מפיקים קמפיין של "בשורות טובות", ואז מגלים שכל המעשיות מתפוצצות לנו בפרצוף (חינוך חינם מגיל 3 הוא פרויקט הדגל של הכשל). אצל השרלטן נתניהו, הכל זה מעשיות בלי קבלות, סיפורי בדים לילדים.

לנתניהו יש, מלבד דמיון מפותח, גם אהבה בלתי נשלטת להתהדר בנוצות שאינן שלו, עד כדי כך שהפטיש הזה מתחיל להיראות מגוחך כמו מופעי העירום של בוקי נאה על החוף הטרופי. די אם ניזכר בסיפורי המעשיות שלו על זכרונות הילדות שלו בנוגע לבריטים (לא דובים ולא בריטים), או הזמנות (שלא היו מעולם) "להיות שר האוצר של איטליה", ועוד כהנה וכהנה שימושים בטכניקת דמיון מודרך, שהפכו אצל נתניהו למופעי דמיון מופרך.

אלה רגעים מביכים עד מאוד כאשר אמן הדמיון המופרך אינו זוכה למחיאות כפיים רמות כאשר הקהל צופה בלהטוטיו (מלבד הסכלים הסוגדים לו וחוזרים ומצביעים לו כאילו היה הודיני), ואלה רגעים קשים מאוד לצפייה עבור אנשים בעלי רגש חמלה או עבור פטריוטים לאומיים, כאשר מגדל הקלפים שלו מתמוטט בשידור חי, עם ראשי מדינות המכנים אותו "שקרן" בלתי נסבל (סרקוזי ואובמה), או כאשר ראשי המדינות הנאורות מסרבים להיפגש עימו או עם דוב החוץ הסיבירי העומד לצידו. אמן הכזבים הזה ממשיך ללהטט ומהווה בושה לישראל.

נתניהו אוהב להדביק לעצמו נוצות טווס על-מנת לקשט את תרנגול ההודו השקרן המסתתר מתחת לנוצות הללו. ויותר מכל, אוהב נתניהו לשמוע סיפורי בדים על עצמו, המתארים את אורכן של נוצותיו, את בוהק ועוז צבעיהן, את מוטת האורך שלהן, ואת מופעי הראווה והרהב שלו בתור "הראשון לזהות".

אבל נתניהו בעיני עצמו אינו רק "הראשון לזהות", הוא גם הראשון "לרוץ לספר לחבר'ה" על כל להטוט חדש, בניסיון נואש לקטוף נקודות על מעשים שלא היו, על הצלחות שלא נבראו, על הישגים שלא התממשו ועל יומרות שעדיין לא בשלו. כמו ילד קטן שחוזר מהגן ומתהדר בציור של מישהו אחר רק על-מנת לקבל מעט יחס אוהד.

חשיפת היתר של נתניהו לגבי הכור האירני, נעשתה מתוך ניסיון לזכות בנוצות טווס שאפשר יהיה להדביקן על ציפור ההודו המכוערת, וזאת, בלי שיש מאחוריהן שום מעשה, מלבד מחשבות זימה על נתח אלקטורלי שמן שיפול לידיו רק מעצם המחשבה.

גם נתניהו וגם סנשו פנשה ברק, כבר הבינו מזמן שאם הבחירות הבאות ייערכו על הנושא החברתי, הם יחטפו מטר עז של פירות וירקות רקובים כבר בתחילת המופע, והסיכוי שהקהל יריע להם ברחובות לאחר הבחירות קלוש עד נטול גלים. למזלם, חום הקיץ האחרון, בצירוף צינת ליבם החברתי הקפוא, גרמו גם למחירי הפירות והירקות להאמיר, מה שהופך את מטח העגבניות שהם ראויים לו להרפתקה יקרה מדי עבור רוב הציבור.

לפיכך, הוציאו את אירן מן הארון והניחו את מעשי הזימה של הגמד הפרסי על השולחן. בניסיון לשוות למעשה הזה תדמית אחראית ורצינית, וכדי לצבור נקודות היסטוריות על הימור מסוכן בחצרו של השטן, הם הזמינו לקרב על הניצחון מול הגמד הפרסי של האורניום המועשר, את הגמד הפרסי של אלקטורט קדימה המאושר. ואפילו תמורת המחיר של התרגיל הנועז, לא הצליחה לשכנע את מופז. הוא ברח מהם כשהבין מה מתרחש מאחורי הקלעים וסירב לחבוש את ענן הנוצות הרדיואקטיבי הזה על ראשו.

מכל דוח טרכטנברג שהממשלה הזו אימצה לאחר שנתניהו כפה עליה לחבקו לצרכים אלקטוראליים, נותר רק נושא החינוך. הממשלה מיהרה להכריז על תוכניתה לחינוך חינם מגיל 3. את הסכום התקציבי הדרוש לכך, פרשו כמובן על פני כמה שנים באופן שיאפשר לרוקן את התקציבים הללו מתוכן בצל איומי המלחמה. כי הרי כל הורה יעדיף ילד חי על פני ילד משכיל.

אז היו מסיבות עיתונאים כמובן שבהן הוצגו נתניהו, שטייניץ וסער, עוטי נוצות "חינוף" לרוב, בסצנות שנראו יותר כמו הכרזה על בית קזינו חדש בשמורת האינדיאנים אי שם במדבריות אריזונה. מסיבות העיתונאים הללו היו מחוברות למציאות בערך כמו כל יתר מסעות הדמיון המופרך של נתניהו, והגננות שזה עתה סיימו סמינר-גננות התפקעו מצחוק כאשר הבינו שהתוכנית הזו תלושה מהמציאות ועל-פי חישוביהן הן אמורות לקלוט 40-30 ילדים לגנים עם קיבולת של 20.

אבל הצחוק הנמהר הזה של הגננות הפך חיש מהר לצחוק מר, ולבכי קולני של ילדים המשוועים לתשומת לב של מבוגר, במציאות של 35 ילדים רכים עם גננת אחת וסייעת אחת. הורים החלו להוציא את ילדיהם מן הגנים הללו חיש מהר, ועברו לשלם בגנים פרטיים את המחיר הדוהר של הביקוש המפתיע והגובר.

וכך בא אל סיומו עוד פרק בספר הילדים לגילאי 3, עם פארסת החינוך חינם שנמכרת לצד מעשיות על גמד פרסי מועשר, תרנגול הודו עטור נוצות טווס ומאושר, סנשו פנשה ברק לצידו מחופש לסוס מירוץ מובחר, ודן כנר במופע מילים מהודר. בדברי ימי מדינת ישראל זה יהיה פרק עצוב ולא קצר, של מדינה שצרכה שקרים כל יום עד שאיבדה את המחר.