"והמשכיל בעת ההיא ידום" - קובע הפתגם עתיק היומין. למרבה הצער לא ניתן לייחס אותו לראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו. לפחות על-פי האלף-בית של ההתנהגות הדיפלומטית מצופה היה ממנו שלא יתחוב את אפו לקלחת הבחירות בארה"ב. אחרי ככלות הכל זהו עניין פנימי לאמריקנים בלבד.
אבל ראש ממשלת-ישראל מצא לנחוץ לצפצף צפצוף אחד ארוך על האלף-בית הזה. כך עשה כשהתייצב בגלוי לימינו של מועמד הרפובליקנים וחברו הטוב, מיט רומני, הגם שמה עניין שמיטה להר סיני; אחרי ככלות הכל, חברות לחוד ודיפלומטיה לחוד. מטבע הדברים העמיקה ההתייצבות הזו את הקרע, הקיים כבר בלאו הכי, בין נתניהו לממשל-אובמה.
אם לא די היה בשגיאה הטקטית הזו, הרי שבתחילת השבוע עוד הוסיף נתניהו שמן למדורה הבוערת. היה זה כשמצא לנחוץ לתקוף את שרת החוץ,
הילרי קלינטון, בשל עמדתה הפאסיבית כלפי אירן. חטאו הגדול היה בכך שעשה זאת דווקא ביום שבו התייחדו האמריקנים עם חללי אסון התאומים לפני 11 שנה - שגיאה טקטית מאין כמוה.
עימות גלוי חודש וחצי לפני הבחירות לא מהסס נתניהו להתעמת בגלוי עם הממשל האמריקני הנוכחי, מתוך הימור ברור על מיט רומני. אלא שגם אם ייבחר מועמד הרפובליקנים לנשיא, ספק גדול אם אכן יוציא לפועל את מה שנתניהו מצפה ממנו.
למען הגילוי הנאות, אין כותב שורות אלה נמנה עם חסידיו של הנשיא אובמה ואף לא עם הילרי קלינטון, שאינם חשודים באהדה יתרה לישראל. לא אחת יצאתי באתר זה במאמרים נגדם, ולא רק בשל עמדתם כלפי ישראל, אלא משום מדיניותם האמריקנית והעולמית כאחד. אלא שמה שמותר ליופיטר - אסור לשור. אחרי ככלות הכל; ראש-ממשלה ישראלי איננו הדיוט כמותי; בוודאי שלא בערב-בחירות, שבו מגיעה הרגישות האמריקנית לשיאה.
סירובו של אובמה להיפגש עם נתניהו הוא אות מבשר רע לבאות. בלשון דיפלומטית תורץ, אומנם, הסירוב ב"לוח-זמנים מצומצם מדי לנשיא", אבל לאמיתו של דבר לא ניתן להתכחש לאמת המרה: נתניהו פשוט נמאס על אובמה.
את החשבון הסופי עם נתניהו, יש להניח, יפרע אובמה לאחר הבחירות, אם יחזור וייבחר כמובן. בחשבון הזה יש לנתניהו מינוס גדול. והיה ובכל זאת ייבחר מיט רומני - עלול נתניהו לצאת קירח מכאן ומשם.
